*מתוך "שיר משמר", נתן אלתרמן
אמש התכנסנו לארוחה משפחתית חגיגית במסעדה לכבוד 33 שנה להיווסדו של בני בכורי (כלומר להפיכתי לאמא). כאשר פתחתי את הדלת בשובי הביתה, גיליתי ציפור בחדר. כלומר בסלון. זאת היתה ציפור דרור מבוהלת (מבוהלה בלשונו של אלתרמן), שאין לי מושג איך הצליחה להיכנס. מה שבטוח - היא לא ידעה לצאת. עם כל תזוזה קטנה של הדלת היא החלה לעופף בפראות בסלון ללא כיוון, נתקלת בקירות, בוויטרינה, בחלון של המזגן, ברהיטים. היה ברור שהיא בוורטיגו. רציתי להיכנס כדי לפתוח לרווחה את התריס, אבל פחדתי ממנה. יותר מדי היצ'קוק כנראה... אז נשארתי מחוץ לדלת הפתוחה קמעא ו... לבושתי הזעקתי את בני (הצעיר!), שכמה דקות קודם לכן הביא אותי הביתה, כדי שיציל את הציפור ו... אותי.
בינתיים, באיזשהו שלב הצלחתי להיכנס ולפתוח את התריס, אבל הטיפשונת ברחה לממ"ד.
על קצות אצבעותי נכנסתי לשם, מצוידת במקל מיוחד, המשמש לאיסוף חפצים מהרצפה. איזו גבורה! היה שקט בחדר ולא הבנתי מה קורה. פתחתי את התריס ועדיין היה שקט. אולי מתה מפחד, הרהרתי. דפקתי קלות עם חרבי המונפת על הרהיטים בחדר. כשהגעתי לקצה הארון ציפי התעופפה משם לכיוון התריס הפתוח, אבל לא קלטה שהיא יכולה לצאת לחופשי. סגרתי אפוא את דלת הממ"ד והמתנתי. בתוך כמה דקות הופיע האביר שלי ובקור רוח דון קישוטי פקד עלי להתרחק בעודו עורך חיפוש מדוקדק בממ"ד. הציפור כבר לא היתה. ניצלנו.
תיכף הבנתי שהאירוע המשונה בא להגיד לי משהו. ציפ'קה ידעה היטב לאן היא נכנסת - לביתה של מישהי שכבר שנים חשה כציפור בכלוב. כלוב הפיברומיאלגיה הארורה. אולי היא באה להזכיר לי לא לוותר... לתת לי תקווה - יום יבוא ומישהו יפתח לי את החלון ויעזור לי לעופף שוב. אני ממתינה. כי נורא קשה לי לעשות את זה לבד.