כשצפי (שם בדוי) בקע מהביצה, לא היה לו ברור איזה סוג יצור הוא בעצם. הוא שחה במים הלא כל כך צלולים כמו דג במים, אבל הוא לא היה בטוח האם הוא דג.
צפי היה מאוד שמח אם הייתה מולו איזה מראה או אם המים היו צלולים יותר כך שהוא היה יכול לראות את ההשתקפות שלו, אבל לא תמיד משיגים הכל בחיים.
אחרי מחשבה מעמיקה, במהלכה הוא פסל את האפשרות שהוא ציפור או לטאה, הוא החליט להתבונן ביצורים ששחו סביבו. היה לו זיכרון עמום מתקופת שהותו בביצה, לפיו היו סביבו עוד הרבה ביצים דומות. לכן הוא הגיע למסקנה שסביבו אמורים להיות עוד יצורים דומים לו – אחיו ואחיותיו.
ואכן, קל היה לראות שצפי הוא חלק מלהקה גדולה של יצורים דומים. מהתבוננות בהם הסיק צפי שכמוהם גם הוא מורכב בעיקר מראש גדול וזנב ארוך. אבל מה זה מעיד עליו?
צפי ניסה לשאול את אחיו ואחיותיו מהם בעצם, אך נראה היה שהם עסוקים מדי בשחייה ובאכילה מכדי שישימו לב אליו.
מחוסר ברירה (וקצת בגלל תחושת רעב) צפי החליט להצטרף אליהם. הוא גילה שיש חשיבות רבה לשני חלקי גופו: באמצעות הראש הוא היה יכול לאכול ובאמצעות הזנב הוא היה יכול לשחות ולהגיע לאוכל.
הוא הבין ששני החלקים חשובים באותה מידה: בלי ראש אין קיום לזנב ובלי זנב אין קיום לראש.
בעקבות התגלית צפי החליט שהוא כנראה ראשזנבן או אולי זנבראשן. אבל מי משניהם? ראשזנבן היה נראה לו קצת יותר נכון מכיוון שלכל מקום שהוא שחה הראש הוביל. אבל מצד שני, הזנב דחף אותו היטב לכל המקומות.
במשך ימים לא מעטים התעמק צפי בסוגיה החשובה הזאת. הוא קיווה לפגוש את אביו או אמו שאולי יוכלו לשפוך אור על הנושא, אבל הוא מעולם לא ראה יצור גדול יותר שעדיין נראה כמוהו.
מצד שני, הוא הלך וגדל (כמו גם אחיו ואחיותיו). תנועותיו היו זריזות ובטוחות יותר והוא אפילו התחיל לאכול יצורים חיים אחרים ולא רק צמחים.
יום בהיר אחד הגיע צפי למסקנה מרחיקת לכת: זה לא באמת חשוב אם הוא ראשזנבן או זנבראשן כל עוד הראש והזנב שלו מתפקדים היטב.
במקום לענות את עצמו בשאלות קיומיות הוא צריך פשוט להתקיים ולהיות מאושר על כך שיש לו ראש וזנב מוצלחים כל כך.
צפי היה מאושר מעצם המחשבה הזאת וכמה ימים הוא באמת הצליח לא לחשוב יותר מדי על החשיבות היחסית של הזנב והראש עד שלפתע הוא שם לב לתופעה מוזרה: הזנב שלו כבר לא גדל באותו קצב של הראש.
למעשה נראה היה שהזנב הולך ומתנוון בעוד שהראש הולך וגדל. במקביל צפי חזה בצמיחת איברים נוספים שהוא לא ידע מה שמם ומהו השימוש האפשרי להם, לכן הוא התעלם מהם.
צפי היה מאוד מודאג – כיצד הוא יצליח לחיות ללא זנב? ככל שהוא חשב על זה יותר הוא נהיה מיואש יותר. הוא לא יוכל לשחות ולכן הוא לא יוכל לאכול ואין ספק שהוא ימות!
במר ייאושו הוא התחיל לנסות לשחות בעזרת האיברים החדשים שצמחו לו – הוא כינה אותם "רגליים". לשמחתו הוא הצליח!
יום אחד בזמן שהוא רדף אחרי טרף הוא בעט חזק באמצעות הרגליים האחוריות כדי לצבור תאוצה. הדחיפה הייתה חזקה מדי וצפי מצא את עצמו – לראשונה בחייו – מחוץ למים.
לרגע הוא נכנס לפאניקה ורצה לחזור מיד למים, אבל אז הוא שם לב שהאוויר המלטף את ראשו הגדול נעים למגע.
הוא ישב על עלה גדול והשקיף על בבואתו שבמים: לעיניו נגלה צפרדע יפיפה, ללא זנב.
מוסר השכל: אם יש לנו ראש וגפיים אפשר לוותר על הזנב
שבת שלום ובקרוב שנה טובה!
והרשומה המומלצת – זוהי יפו ילדה, זוהי יפו! – בבלוג של גלשי
תודה לעננת על ההמלצה לפרסם את השיר הבא:
התמונה באדיבות ויקיפדיה