בדרך כלל אני כותבת לאבא.
לפעמים זה כדי שאחי יקרא.
לפעמים אני כותבת לקהל רחב כדי להשפיע.
וברוב המקרים זה לאהוב שלא קיים.
הפעם אני רושמת לך אמיר. מקווה שתשמע.
מאז שהייתי קטנה יצרתי לי עולמות אחרים.
אנשים יוצרים חבר ילדות, אויב ילדות, דמות הורה.
אני יצרתי אהוב.
אבל לצד האהוב באו גם קבוצה של חברים שלא היו קיימים לי.
היום זה תופס את מקומם של הגיבורים שאני יוצרת.
פעם זה היית אתה.
בעוד אני הייתי חולמת בהקיץ על נשיקות תמימות עם אייל שחר,
אתה היית לי לחבר שנותן עצה.
כשרע לי, היית באה אליך ומניחה עליך את הראש ובוכה.
היית מלטף לי את הראש ואומר שהכל יהיה בסדר.
שלא משנה מה הם הצרות שלי הם יעברו בסוף.
החיים השתנו ואני התבגרתי.
החלפתי אהוב אחר אחר ואותך בחבר אחר.
ופתאום אמא קוראת לי לחדר. שמעו שאמיר טבע בים.
בעותו רגע רצתי למיטה ונשברתי.
כמו שאחי ידע אז בתוך תוכו שאבי לא יצא בחיים בפעם האחרונה,
כך אני ידעתי שאתה נשמת את נשימתך האחרונה.
ובכיתי.ובכיתי. ובכיתי.
כי ידעתי את האמת כבר אז.
כשבישרו לי שנפטרת לא הייתי בהלם. כבר ידעתי.
רוי איבד אני בטוחה אבא מהמם.
וינאי איבד אהוב מדהים.
ואני?
אני איבדתי חבר יקר.
אחד שאני דווקא מאוד זקוקה לו עכשיו.
אני בטוחה שאני התגבר על כל מה שמציק לי עכשיו.
יש לי אנשים שאוהבים ומחזקים אותי, ויש לי חלומות לשאוף אליהם.
אבל ברגע זה?
מאוד קשה לי בלעדייך אמיר שלי.
מחברה שמעולם לא ידעת שקיימת.
יהיה זיכרך ברוך
אמיר...