23/9
היום ירדנו למרכז העיר לעשות SIM, אבל בגלל שנכנס סוף השבוע צפוי להיות לנו אינטרנט חופשי רק בשני בלילה. דיברנו עם כל מיני תיירים, וגילינו שזו המדיניות כלפי תיירים בכל הודו. זה הקצב פה. המשמעות של הזמן שונה כאן, ואנחנו ממש בסדר עם זה. אז משם המשכנו לחוף. עונת התיירות, כמו שצפינו, עדיין לא התחילה, ככה שממש נעים. החוף כמעט-כמעט ריק, ומעליו שדרה של מסעדות וחנויות כאשר רובן סגורות. השקט הזה כמעט צועק כמה שעמוס ושוקק יהיה כאן תוך חודשיים. כרגע, מלבד שתי מסעדות, לאורך השדרה פתוחות שלוש חנויות פשוטות. אחד המוכרים הלך אחרינו אל תוך החוף והציע חמש פעמים - ולא פחות - לונג לחול ושמשיה להגנה מהשמש. אמרנו בנימוס שאנחנו לא מעוניינות, והוא מיד ירד לחצי מחיר מההצעה המקורית. חייכנו, וסירבנו פעם נוספת. ואז שוב. הוא התקרב שני צעדים, חייך, הצביע על השמש, על צבע העור הכהה שלו, והמשיך להתמקח עם עצמו. לבסוף הגיע למחיר שהיה פחות מעשירית מהמחיר המקורי, ואנחנו התייאשנו ואמרנו שנבוא לחנות עוד שעה. מזל ששאר החנויות סגורות...
התמרחנו, ושלחתי את הבנות להיכנס למים בזמן שאני החלטתי להיות עסוקה יותר בנופים ובשמש. התחשק לי לתת לעור הבהיר להתבשל, וויתרתי על משקפי השמש כדי שאוכל לראות את העולם בצבעים האמתיים שלו. החול כל כך לבן, והמים מאוד כחולים. מימיננו חבורה של גברים צעירים משחקים כדורעף. אף אחד לא לובש בגד ים, ואף אחד לא מוריד חולצה. על החוף, נשים, גברים וילדים משוטטים בבגדים מלאים, ארוכים. נשים נכנסות למים עם הסארי. גברים עם מכנסיים וחולצה. הכפכפים ממתינים על החול, והילדים משגיחים, מתוחים, שהגלים לא אוספים אליהם את הנעליים של כולם בגריפה רטובה. החול הלח שעל שפת המים מקושט פסי זפת כהים, ועל שכבות החול הבאות אפשר לראות סרטנים מטיילים מחור לחור בהמונים, ושלושה עורבים נטפלים לשאריות ראש של דג. בין האנשים, המטיילים, הסרטנים, שאריות הדגים, והעורבים - כלבים. כלבים משוטטים. בהמונים. מחפשים מקום מוצל, וכשאין, זה כמעט מצחיק, הם סומכים על בני האדם שסביבם, ומתיישבים ליידם. ברבע השעה שלי לבד על החול התאספו סביבי לא פחות משלושה כלבים עייפים, חפרו לעצמם גומחה לחה בחול, והתיישבו בתוכה, נהנים מהחול הקר תחת השמש.
החוף בורקלה, כמעט כולו שלנו.
לוקח זמן להצליח להתרגל ולהתעלם מהלכלוך. אם מתרכזים חזק, תוך שתיים-שלוש דקות אפשר לשכוח מהדג האכול שמוטל חמישה מטרים ממך. בשלב הזה אין ברירה אלא להרים את המבט אל האופק. לא לכיוון הים, כמו בבית, כשרגילים, אלא דווקא ההפך. קרלה מלאה בירוק שעוטף את החול של הים כמו בחיבוק. עצי קוקוס, דשא ירוק זוהר ומנצנץ מכל מילימטר של הצוק, עלים רחבים של עצי בננה, ובין לבין כמה שיחים ירוקים. האדמה הכתומה רק נותנת ניגוד לירוק, והירוק לכתום של האדמה. אחרי שאוכלים שתיים-שלוש ארוחות בהודו, גם האדמה הכתומה הזו נראית כמו תבלין חזק ומיוחד. בא לך לטעום את האדמה הזו בתבשיל עם פניר, או סתם לזרוק אותה לסיר עם שמן קוקוס רותח ולגלות איך היא תריח.
עכשיו, בערב, אחרי שאני שוב במרפסת בכניסה לחדר שלנו, אני יכולה להודות שהתפלאתי מכמה שנעים פה. לא מאמינה להודות שאני מכל האנשים בכלל לא סובלת ממזג האוויר. חם מאוד, נכון, וגם לח, אבל יש בריזה מדהימה. חם בדיוק כמו שצריך אבל לא מידיי. בדיוק הטמפרטורה המתאימה למקלחת במים קרים. והמים... הם קרים, אבל לא מדיי, ככה שנעים ומרענן להתקלח.
אם לסכם את הימים הראשונים פה - אנחנו מעבירות את הזמן בעצלתיים. אתמול השווינו בין חופשה באירופה לקצב של הודו. מצחיק להודות שזו החופשה הראשונה שלנו שמרגישה כמו חופש אמתי. איך תמיד אנחנו רגילות לרוץ מיעד ליעד - להספיק הכל, לסמן וי, לראות ולגעת ולמשש ולשמוע ולטייל ולהתבונן ולהקשיב ולאכול כאן ולקנות שם. מסיימים את הערב עם כאבים בקרסול מרוב הליכה, וחוזרים הביתה אחרי שמונה ימים עם מכולת חוויות שזוכרים במעומעם מהעייפות, ותשישות שנסחבת אל הימים הראשונים בחזרה לשגרה.
כאן הימים שלנו נראים ככה: קמים בבוקר, יושבים קצת ומתארגנים, הולכים לאכול ארוחת בוקר-צהרים, ממשיכים לים, חוזרים אחר הצהריים לגסטהאוס, מתקלחים לפני ששוקעת השמש כי המים קרים, ובחושך יוצאים הג'וקים מכל החורים, מתמרחים במלא אנטי-יתושים, יוצאים לאכול ארוחת ערב-לילה, בדרך חזרה לחדר קונים מים מינרליים ונייר טואלט בגלילים בודדים, יושבים בכניסה לגסטהאוס ולא עושים כלום, מדיי פעם נכנסים להילחם בג'וקים בחדר, ומתישהו כשמאוחר מספיק נכנסים לישון בתוך כילות יתושים.
כשמתעלמים מהמכוער, היופי של הודו ממיס.
