1.פנים. בוקר. חדר\אולם.
מראה מבעד לחלון מבפנים. חלון נמוך וגדול. אדן החלון כחול. בחלון - תכלת שמיים. ענני קיץ בהירים. צמרת עץ. מצלמה איטית, סוקרת את העץ לפרטיו מלמעלה למטה - רוגע. פנים – אולם ריק, רצפת פארקט, קירות בהירים, על אחד הקירות מראה גדולה. מוסיקה רוגעת. גבו של גבר, ישוב על הרצפה. כשהמצלמה עוברת לגבו של הגבר, המוסיקה נפסקת. מכאן והלאה, לאורכו של הסרט, לא תושמע מוסיקה ברקע.מצלמה איטית, משתהה, סוקרת את הגב מלמטה למעלה. גבו של יוני. כבן 40, גוף גמיש מאד, רזה. ישבנו מורם מעט, הוא ישוב על שמיכה. השמיכה מקופלת בקפדנות, כמעט קיפול צבאי. הוא ישוב בישיבה מזרחית, או בישיבת לוטוס. מכנסי התעמלות קצרים, חולצת טריקו ירוקה. פניו, שאינם נראים – לחלון, לעץ. הגב זקוף. ידיים קרוב לברכיים. הראש והצוואר מוטים מעט קדימה. סצינה ארוכה דיה, לתת תחושה של גב שקפא בתנוחתו, ולסקרן לראות את הפנים.
2.פנים. ערב. אותו חדר\אולם.
גבו של יוני, שישוב על הרצפה, בישיבה מזרחית, למסך. כאילו לא זז, מאז הסצינה הראשונה, אבל חולצת הטריקו כחולה, ומולו ישובים על הרצפה, בתנוחה דומה, 7 תלמידים (4 נשים, 3 גברים) אין זאת הסצינה הקודמת, אבל פניו של יוני עדיין אינם גלויים. פניו לתלמידים. פני התלמידים, למצלמה. יוני במרכז. מיקום התלמידים ביחס ליוני, שיושב במרכז, סימטרי. קולו של יוני, בלי שפניו נראות.
יוני:
נתחיל עם נשימת אוג'אי...
(רחש בקרב התלמידים. נעים באי שקט. אחד לוחש: מה זה. בתשובה - הרמת כתפיים של אחר. יוני אינו מתיחס, אינו מרים את קולו, ככל שהוא מוסיף ומדבר, התלמידים הולכים ונרגעים.)
יוני:
זה קל, רק נושמים, תנסו לנשום רגיל ולעקוב אחרי הנשימה. תעצמו ת'עיניים ותדמיינו לכם את המסלול של האוויר: מהנחיריים… וחזרה לנחיריים.
לאן נע האוויר בגוף, מאז שהוא נכנס לנחיריים, ועד שהוא יוצא?
לא צריך לעשות כלום, אי אפשר לראות את האוויר, רק לדמיין, מי שצריך, יכול לדמיין את נפח האוויר, את הצבע שלו, מי שלא צריך, שיוותר.
בואו נתחיל...נתקן את הישיבה (תזוזה בקרב התלמידים), למשוך את עצמות הישיבה אחורנית, גו זקוף, בית-החזה קרוב לסנטר, אבל אל תחשבו על הסנטר, על בית-החזה, חשבו על בית-החזה.
תרגישו את עצמות הישיבה, עצמות הישיבה תקועות ברצפה, מצמיחות שורשים לעומק, לאדמה... חשבו על הקודקוד, בעיקר על הקודקוד, למעלה, למעלה, כאילו מישהו חיבר חוט לקודקוד והוא מושך אתכם למעלה... לשמים... (מראה העלים על רקע השמיים) נתחיל בנשימה...
(משתתק. המצלמה על התלמידים, מנסים?)
יוני:
עכשיו… (עדיין קולו, בלי פניו. מראה גבו, מראה האולם, התלמידים פוקחים עיניים, נעים באי שקט)
לא, לא צריך לזוז, תישארו בעיניים עצומות... אני אנחה, תנסו להרגיש בגוף את נקודות המתח, את המקומות שלא נוח לכם אתם, המקומות הרגישים, הכואבים, תוליכו את האוויר למקומות האלה, תנשפו דרכם, תוציאו את האוויר במקומות הכואבים... נתחיל לנשום דרך האף, אתם מסתכלים פנימה, איפה שכואב, שמתוח… תדמיינו נחיר במקום הזה, האוויר יוצא משם...
3.ערב. חוץ. חצר בכניסה לאולם.
חצר. העץ שקודם נראה מבעד לחלון. בית ישן בסגנון ערבי, לא משופץ ולא מצועצע. דלת רחבה, ממתכת, צבועה כחול. אדן חלון כחול. אשה, תלמידה א', כבת 30, אחת המשתתפות מהסצינה הקודמת, קרבה לדלת. מנסה לפתוח אותה. הדלת נעולה. היא דוחפת. משחקת בידית. לשוא. מקישה על הדלת. אין תשובה.
עוד שניים מקבוצת התלמידים, גבר, תלמיד ב', ואשה, תלמידה ג', קרבים לדלת. תלמידה א' מקישה שוב. תלמיד ב' מושך בידית בחוקזה. תלמידה ג', מבחינה בדף כתוב מודבק על הדלת, מורה עליו.
תלמידה ג': (מאחורי גבה של תלמידה א')
השלושה (תלמידה א', תלמיד ב' ותלמידה ג') קוראים. מצלמה על הדף:
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -- - - - - - - - - - - - - - - - - -
26.06.01
לתלמידיי שלום,
אני מצטער שלא אוכל לסיים אתכם את שנת הלמודים, ושלא היתה לי השהות לטלפן ולהודיע לכם.
אמא שלי נושמת את נשימותיה האחרונות, ומטבע הדברים, המקום שלי, לידה.
אני מאחל לכולם חופש נעים.
יוני
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
תלמיד ד' מצטרף לקבוצת התלמידים שליד הדלת.
תלמיד ד':
מה אין שיעור?
תלמידה ג':
יוני לא הגיע
תלמיד ד':
(רגוז. מקלל) כוס סבתא שלו, יכול היה להודיע
תלמידה ג':
(מורה על המכתב) תפסיק, תפסיק, תקרא...
5.פנים. ערב. בית-חולים.
יוני ניגש למיטת אמו. CLOSE UP על פניה. עיניה עצומות. הוא קרב למיטה על הבהונות, נזהר לא להעיר. היא פוקחת את עיניה, מבחינה בו, שפתיה נעות, מנסה לומר משהו, משתעלת, נשימתה נעתקת, לא מצליחה להגיד מלה. הוא רוכן עליה, אוחז בידה.
יוני:
(בלחש) אמא…
מתקריב הפנים שלה עוברת המצלמה לפניו. CLOSE UP של הפנים שלו. לראשונה נראות פניו. מתוח. מודאג. מבט רך. זווית הצילום של פניו היא מלמטה למעלה, מנקודת המבט של אמו, ששוכבת. הוא מקרב כסא, מתיישב סמוך למיטה. מחזיק בידה. מלטף.
מכאן והלאה – עד סוף הסרט, דיאלוג של המצלמה בין פני האם לפניו של יוני. כשייראו פני האם, זווית המבט מלמעלה למטה, כפי שהוא רואה אותה. כשייראו פניו, זווית המבט מלמטה למעלה, כפי שהיא רואה אותו.
יוני:
אמא, איך את?
היא מנסה לענות. לשווא. עווית כאב על פניה.
יוני:
לא, לא, אל תדברי, (בתחינה) לא צריך, בבקשה אמא... תשמרי על הכוחות (מאמץ ניכר של שרירי הפנים, כאילו כל הגוף מתגייס להגיד משהו. השפתים נעות, דבור אינו יוצא. מותשת. מוותרת. עוצמת עיניים) לא צריך, אני מבין, כואב לך, תנוחי. אל תתאמצי עכשיו, רק תקשיבי לי, תקשיבי לי, טוב, אמאל'ה?
(מתקשה לנשום) אַת רק תנשמי, תנשמי לאט... (שוב מנסָה לומר משהו, מרימה את ראשה מהכרית, ראשה צונח, פניה מותשים.) אמאל'ה באמת, לא צריך, את סתם מעייפת את עצמך, רק תנשמי... (היא מהנהנת קלות).
אמא, אני רוצה שתנשמי, תקשיבי לי טוב, ורק תנשמי, (מחייך) נעשה תרגיל בשטויות שלי, כמו שאת קוראת לזה, (חיוך מאומץ על פניה, משתנקת.) את רק תקשיבי, אמא, תעצמי ת'עיניים,
(היא עוצמת עיניים) תנשמי דרך האף... (היא פוקחת את עיניה, גונחת. עושה תנועת ביטול בידה.), אני יודע שזה קשה לך, אמאל'ה, אבל את יכולה, את יכולה... כן, ככה, תני לאוויר להיכנס, אני יודע, אני רואה… כן, ככה, תרפי את הצוואר, תנשמי דרך האף, דרך הנחיריים, תנשפי דרך הגרון, כן, תחשבי, שאת מוציאה את האוויר מהגרון, תרפי, אמא, תרפי בגרון, תני לאוויר לעבור דרך הגרון, כן, כן, ככה...
כואב לך? אני רואה, שכואב לך, אמא.
בכל מקום שכואב לך, תרפי, תרפי, תנשפי לתוך המקום שכואב, כן, כן, תרפי את השרירים מסביב לכאב, תני לאוויר לעטוף את המקום הזה, שהאוויר ילטף, כן, שילטף את הגרון, את הריאות… (היא נתקפת עוויתות. נאבקת על האוויר.)
אני יודע, שזה קשה, אני יודע, אמאל'ה, בבקשה, תנסי להרגיע, (לוחש על סף דמעות) תנשמי... תנשמי...
(עווית מזעזעת את גופה. פיה נפער לבלוע אוויר ומיד פניה נרגעות. שלוות, עיניה עצומות. מתה או נרגעה?
יוני בשלו. קולו אוטומטי יותר, מונוטוני. כמו מפחד להפסיק) טוב, נרגעת, אמא, את רואה, זה עובד, זה עובד, תנשמי... כן, תנשמי... אמא... תנשמי..., תנשמי, אמא ... אמא, תנשמי…
(פניה של האם אינן נעות. עיניה עצומות. מתה? יוני בשלו) תנשמי, תנשמי, אמא…
(CLOSE UP על פניו. פניו על כל המסך. דמעה אחת בזוית העין. תמונת החלון. עלי העץ מבעד לחלון. סוף.
הוראות צילום לסצינה 5
בתחילת הסצינה, כשהאם כואבת וסובלת - המצלמה צריכה להתעכב יותר זמן על שרירי פניה, המגיבים לקולו ולדבריו. תוך כדי דיבורו, ככל שהיא מצליחה לנשום יותר, וככל שהכאבים רפים (בזכות תרגילי הנשימה שלו) ניתקת המצלמה מפניה ועוברת לפניו. חלוקת הזמן בין פרקי הזמן המוקדשים לפניה בהשוואה לפרקי הזמן המוקדשים לפניו, משתווה, עד שאותם פרקי זמן קצובים, מוקדשים לסרוגין, לפני האם ולפני הבן. נוצר קצב של 1 ל- 1 בהחלפת תמונות פני האם ופני הבן.
ככל שהאם קרבה למותה, המצלמה מתעכבת פרקי זמן קצרים יותר על פניה, ופרקי זמן ארוכים יותר על פניו. עם נשימתה האחרונה, פניה נמוגים ופניו המיותמים על המסך כולו.
CLOSE UP על פניו. שריר אינו נע בפניו, דמעה אחת. שפתיו נעות, כמו במנטרה: תנשמי… תנשמי…
התסריט התפרסם ב"גג" , כתב עת לספרות של איגוד כללי של סופרים בישראל, גליון 42, 2017
כתבה: באבא חאגה
(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה