אכזבה מעצמי

מאד מאוכזבת מעצמי...רואה את עצמי כאשה חלשה...סמרטוט מתגמש.
לא יודעת לשים גבולות.
לא יודעת לעמוד על שלי ולדרוש...אבל הכי מפריע לי שאני מהר מאד מתפרקת.
הייתי מצפה מעצמי, ממרומי גילי ונסיון החיים, לפתח סוג של חוסן? יכולת להתמודד עם דברים בלי פאניקה ולחץ
ובלי להיות על סף התמוטטות נפשית. אני אמורה לדעת להתמודד עם הדברים מבלי להיכנס לתחושת חוסר אונים ודכאון.
לא יתכן מצב בו אני אשוחח עם מישהו (לגבי עזרה בפרוייקט של הילד) ואפרוץ בבכי...
לא יתכן ומראה בית לא מסודר יביא לי חשק להכנס למיטה, לכסות ראש בשמיכה ורצון להיעלם...
לא יתכן כי תגובה מטופשת, מילה לא במקום של בעלי...יעלו את הטורים ואתחיל בויכוח חסר תוחלת ותועלת,
שאשאל  את עצמי בפעם ה...מה אני עושה עם האדיוט הזה ולמה נשארת במערכת הנישואים המזורגגת
(מזורגגת כשאני בדאון, כשאני שפויה ורגועה מצליחה לראות את הטוב שבמערכת שהחזיקה 30 שנה, עד כה).
אלו הרגעים בהם תוהה באם צריכה לחזור לכדורים נוגדי דכאון?
כועסת על עצמי שלמרות שאני מודעת ויודעת, עם ראש היודע די הרבה דברים....
אחרי שקראתי (וקוראת) ובלעתי (ובולעת) ספרי פסיכולוגיה על נפש האדם, התמודדות עם דכאון, זוגיות ומין....
הקשבתי להרצאות וישבתי בסדנאות...כלומר רכשתי ידע וכלים...איני מצליחה לפתח חוסן התמודדות.