ימי הביניים האפלים - חלק ב'

לתקופה בהיסטוריה הנמצאת בין הימים הסוערים של אימפריות יוון ורומא העתיקות לבין השגשוג והתנופה שהביאה הרנסנס קוראים בעברית ימי הביניים. אך בשל הדעיכה התרבותית והשעמום ההיסטורי שאפיינו תקופה זו, היא נקראת באנגלית גם העידן האפל. למעשה, ניתן לקרוא לכל התקופה בה חייתי בארה"ב – כל שנות ההתבגרות שלי – ימי הביניים שלי: העידן המשעמם והדל מבחינה חברתית והתפתחותית, הממוקם בין תקופת הזוהר של ילדותי ברמת השרון לבין הרנסנס האישי שלי כשחזרתי לארץ ויצאתי לעצמאות אמיתית. ומכל ימי הביניים שלי, לא הייתה תקופה אפלה יותר משנותיי באוניברסיטה.

בשנה הראשונה באוניברסיטה, אנשים, בעיקר אלו שזכו ללמוד באותה אוניברסיטה עם רבים מהחברים איתם למדו בתיכון, מטבע הדברים אוחזים בקשרים הישנים. בסמסטר היחיד של שנתי הראשונה הייתי נפגש לפעמים עם ג'ף ודניס. אבל עם הזמן התראינו פחות ופחות. גם בלימודים בשנה הראשונה, שהיוו קורסי מבוא למגמה של מדעי החיים, נתקלתי לפעמים בחברים שלמדתי איתם בתיכון: בקורס לכימיה אורגנית הייתי יושב עם ג'יי וג'ני (אהובתי הסודית מכיתה ח', שבאותם ימים, חמש שנים אחרי ההתאהבות הראשונית, כבר השלמתי עם הידיעה שבשבילי היא אבודה). אבל בשנים הבאות, כשהם המשיכו למגמות אחרות וכבר סימנו את ה-"וי" על האשכול של המדעים המדויקים, כבר לא ראיתי יותר את בוגרי התיכון שלי בשיעורים. בשנים יותר מאוחרות, כשהייתי חולף על פניהם של חבריי מהתיכון, כולל כאלו שהיו איתי בנבחרת השחייה, פעמים רבות הם לא הראו בכלל שזיהו אותי. לא הייתי עבורם יותר מאשר עוד אחד מאלפי הסטודנטים הזרים שחלפו על פניהם כל יום בדרכם לכיתה.

היחיד מבית הספר שלי ששמר איתי על קשר קבוע היה קייל. הוא אומנם למד באוניברסיטה אחרת במדינה רחוקה, אבל כשהגעתי לאוניברסיטה אז גיליתי את הדואר האלקטרוני והיה לי חשבון כזה לראשונה בחיי. מצאתי את קייל והיינו מתכתבים בקביעות. עד מהרה התאמנו את השפה המשותפת שלנו למדיה החדשה הזאת ואף שכללנו אותה. בהתלהבותנו מהיכולת הטכנולוגית הזאת היינו מטרידים פרופסורים זרים באוניברסיטאות אחרות עם תכתובות סרק. אבל כמובן שכל זה היה מבלי שאי פעם נפגשנו. למעשה, מעולם לא ראיתי את קייל מאז שסיימנו תיכון. לא חשבתי אפילו לחפש אותו כשחזרתי (ומן הסתם גם הוא) להוריי לחופשות.

עם הזמן, סטודנטים בגיל הזה יוצרים קשרים חדשים אחד עם השני. אבל אני לא ידעתי איך. כאמור, אני יודע ליהנות מאש חברתית קיימת (באופן מוגבל), אבל אני לא יכול להדליק אש כזו בעצמי. במדורה הזאת, אני לא חומר בעירה, לא גחל ולא עץ. אני אבן שמתחממת במדורה אבל לא בוערת בעצמה. אם תוציאו אותה מהאש אז היא לא תבער ועד מהרה תתקרר. אומרים שאפשר להדליק אש באמצעות אבן, אבל מעולם לא ראיתי מישהו עושה זאת. בשבילי להדליק אש חברתית לא היה קל יותר מאשר לנסות להדליק אש בעזרת אבן.

כשהתרחקו ממני מוקדי האש החברתית התחלתי להרגיש את קור הבדידות. כמעט עשור מאוחר יותר הבנתי שסבלתי מדכאון, אבל באותם ימים לא ידעתי לקרוא לילד האפל הזה בשמו. כשהייתי רואה בני זוג הולכים ברחוב יד ביד, רציתי לגשת אליהם, לנער אותם ולהגיד: אתם יודעים בכלל איזה מזל יש לכם שיש לכם אחד את השנייה. כל כך קינאתי בהם. וניחא בת זוג; הייתי מסתפק פשוט בחברים שיתעניינו בשלומי וירצו לבלות איתי זמן.

הייתי מתקשה לישון בלילה. לא היה לילה אחד שלקח לי פחות משעה להירדם. באותם ימים הייתי מנוי למועדונים בהם ניתן היה לקנות מספר רב של דיסקים במחירים מוזלים. קניתי עשרות דיסקים של מוזיקה עכשווית וישנה יותר. הייתי משמיע אותם בעוצמה נמוכה להעביר את הזמן בזמן שניסיתי להירדם, כי השתגעתי מלשכב בשקט במיטה במשך שעה או שעתיים ויותר, בלי שהשינה תגאל אותי מהמחשבות הקשות. שירי בדידות ודכאון עצובים במיוחד, דוגמת Everybody Hurts של R.E.M, I am a Rock של סיימון וגרפונקל, ו-Fire and Rain של ג'יימס טיילור, שנדמה ונכתבו במיוחד בשבילי, היו פורטים על נימי נפשי הכואבת ומרגשים אותי עד בכי. הדיסק היה מגיע לסופו מבלי שארדם והייתי ניגש להתחילו מחדש, עד שהיה נגמר שוב או עד ששותפי לחדר היה חוזר ורוצה לישון גם.

זה לא שלא היו לי חברים כלל. המשכתי להיות פעיל כמדריך בתנועת נוער שלי בפעילויות קן שהתרחשו בשיקאגו במהלך השנה. האינסטינקט השיתופי והגיבוש שנוצר עוד בזמן שהיינו חניכים – אם כי הרוב המוחלט של המדריכים לא היו מהשכבה שלי – או לפחות הצורך שאשתתף כמדריך, הביאו אותם לשתף אותי בפעילויות. אבל בהיעדר המסגרת הקבוצתית עם מדריכים שמשגיחים עלינו, כפי שהיה כשהיינו חניכים, הם לא באמת ראו בי חבר. עם השנים שעברו אפילו חשדתי שהם החלו לראות בי חריג ולהתרחק ממני, או לפחות לא לחפש את קירבתי אם לא היה צורך בי כמדריך.

רק שניים מתנועת הנוער חיפשו את חברתי: אבי ודייויד. אבי היה צעיר ממני בשנתיים, כך שמעולם לא היינו באותה שכבה. מעולם לא התעמקתי בעברו, אבל משמו היה ניתן להבין שהוא, או לפחות הוריו, במקור מישראל. בגלל שזאת הייתה תנועה יהודית-ציונית אז היו במחנה קיץ פעילויות מובנות ללימוד עברית, המחולקות לפי רמה. כמובן שאני תמיד הייתי בקבוצה של דוברי העברית. אבי גם היה באותה קבוצה – אם כי רמתו הייתה פחות טובה מרמתי – ושם גם היה עיקר ההיכרות שלנו במחנה.

יום אחד, בשנתי השנייה באוניברסיטה, אבי ניגש אליי באחת מפעילויות הקן וסיפר שהוא מתכוון לעלות לארץ בשנה הבאה והיה רוצה להתאמן בלדבר עברית. חשבתי שהתכנית שלו די תמוהה וגם נלחצתי מלהיפגש עם מישהו ביחידות, בעיקר מישהו שמעולם לא דיברתי איתו באמת ואני לא מכיר אותו היטב – על מה אני אדבר איתו? – אבל הסכמתי. נפגשתי איתו במסעדה מזרח תיכונית בעיר, לא רחוק מהקמפוס, ודיברנו. למעשה, זאת הייתה כמעט הפעם הראשונה שדיברתי עם מישהו בעברית מחוץ למשפחתי ולמעגל החברים של הוריי מאז שירדנו לארה"ב.

בהתחלה דיברנו בעיקר על התכניות שלו לעלות לארץ. הוא סיפר שהוא מתכוון להתגייס לצבא. היה קשה לי לקחת אותו ברצינות. עבור אמריקאים, לפחות אלו באזורנו ובמעמד שלנו, לצבא אין שום חלק בחיים. להצהיר שאתה הולך להיות בצבא נתפס כמעט כאילו היית אומר שאתה הולך להיות אסטרונאוט. ואני כבר חייתי בארה"ב באותם ימים כמעט שמונה שנים. הילדות שלי ברמת השרון נשכחה מעבר להרי החושך (שהיו חשוכים מאוד), ואפילו כשגרתי בארץ, הצבא לא היה חלק מהחיים שלי ולא נראה באופק.

"מה אתה חושב לעצמך," חשבתי. "שאתה הולך להיות רמבו? אתה בסך הכל ילד."

הוא היה אז בשנתו האחרונה בתיכון. בארץ, זה הזמן שנערים נערכים לשרת בצבא, אבל בארה"ב הם ילדים. זה דבר אחד ללכת ללמוד באוניברסיטה: הרי כל חיינו עד אז למדנו, אז זה פשוט המשך של אותו דבר, גם אם זאת עליית מדרגה. אבל הצבא זה עסק רציני. למבוגרים. אפשר להיהרג שם. אתה לא יודע באמת למה אתה נכנס. היה ברור לי שאבי נשבה בפנטזיות לא מציאותיות.

תנועת הנוער בה גדלנו אמנם עודדה עלייה (לפחות באותם ימים), אבל לא באמת הכרתי אף אחד בגילי שעשה זאת. ראיתי איך שדיברו אצלנו בתנועה על ישראל בנימה רומנטית או בהכללות פוליטיות רחבות, שגם אלו וגם אלו חוטאות לישראל אותה אני הכרתי, אף מפרספקטיבת הילדות שלי או מהתיאורים של הוריי וחבריהם שירדו לשיקאגו בשנים האחרונות. אבל אבי היה נחוש. הוא ניסה להתייעץ איתי בעניין איזה שירות צבאי כדאי לו – לא שידעתי דבר על צה"ל – ואפילו הביא חומרים כתובים, עליהם עברנו.

היינו נפגשים כמעט כל שבוע. לאחר כמה פגישות התחיל סמסטר חדש באוניברסיטה, ודייויד – החבר הראשון שלי בתנועת הנוער, שעזר לי לסחוב את תיק הגב שלי ביומי הראשון במחנה לפני שש שנים – עבר ללמוד גם הוא בנורת'ווסטרן, לאחר שקודם לכן למד באוניברסיטה אחרת. הוא גם הצטרף אלינו והיינו נפגשים שלושתנו לדבר בעברית. אפשר היה אולי לקרוא לזה מפגש חברי, אבל התפישה החברתית המעוותת שלי, כמו גם הדכאון שלי, הובילו אותי לחשוב על זה כפגישות פונקציונליות למטרה מוגדרת, אם כי נראה לי שבכל זאת הפקתי מזה תועלת חברתית ואולי זה אפילו הקל על הדכאון שלי. בשנה ושנתיים הבאות, גם לאחר שאבי כבר עלה לארץ והחל את שירותו הצבאי, דייויד ואני המשכנו להיפגש למטרות חברתיות.

כאמור, בשנתי השנייה, תכיפות המפגשים עם דניס וג'ף פחתה, אבל עדיין נפגשנו מספר פעמים. ביום שישי אחד בערב, דניס הזמין אותי למסיבה של האחווה שלו. זאת הייתה פעם ראשונה שנעניתי להזמנה ללכת למסיבה של חברים. לא ידעתי שום דבר לגבי איך עליי להתנהל: לא מה כדאי ללבוש, לא מה עושים שם, אפילו לא באיזו שעה ללכת. התפישה שלי מהבית הייתה שזה בטח יתחיל בסביבות שבע או שמונה בערב. זה מתי שבדרך כלל נפגשים עם אנשים, כי בעשר בלילה – אולי אחת עשרה אם ממש מתפרעים – כבר אמורים ללכת לישון.

ידעתי שלא כדאי להגיע ראשון, כי אז האנשים עוד נערכים למסיבה, ולא רציתי להפריע. אם אגיע מוקדם מדי, אז אולי גם החברים האחרים של דניס ושלי עוד לא יגיעו, ואז לא יהיה לי מה לעשות שם ועם מי לדבר. אמרתי שאני אתחיל להתארגן בשבע. להתארגן פירושו להחליף בגדים מהבגדים שלבשתי באותו יום ולהסתרק. אני לא זוכר אם לבשתי בגדים חגיגיים או ששמתי סווצ'ר פחות בלוי ודהוי מהרגיל, אבל בכל מקרה זה לא שהיו לי ממש בגדים אופנתיים, או שהייתי בכלל יודע מה זה אופנתי.

עד שבע ורבע כבר הייתי מוכן ויצאתי מהבית לכיוון האחווה שהייתה במרחק הליכה קצר. כשהגעתי אז ראיתי שהכל חשוך ולא שמעתי מוזיקה. כנראה שעוד לא התחיל. הסתובבתי קצת באזור, חזרתי לכיוון המעונות בהם גרתי, רק כדי להעביר את הזמן, וחזרתי שוב לכיוון בית האחווה. עדיין חשוך ושקט. מה קורה פה? כבר עוד מעט שמונה. אם המסיבה עוד לא התחילה אז מתי? עד איזו שעה הם מתכוונים להיות שם בכלל? יכול להיות שטעיתי ביום?

באותם ימים עוד לא היו לסטודנטים בגילנו טלפונים ניידים, אז אלא אם הוא עדיין בדירה שלו, לא הייתה לי שום דרך להתקשר לדניס. המוצא היחיד שהיה לי היה לחזור לחדר שלי ולצלצל לדירה שלו, גם שידעתי שכנראה שלא יהיה שם.

"עדיין מוקדם," ג'ף הסביר לי כשענה לטלפון. "הם עוד לא התחילו. בוא לפה ונלך לשם ביחד."

כשלבסוף ג'ף ואני הגענו לאחווה, אז עדיין היה מוקדם והיו יחסית מעט אנשים, אבל לפחות זה לא היה מוקדם באופן מביך. בדיוק התחילו לנגן מוזיקה. כצפוי במסיבת אחווה, היה הרבה בירה. לא ידעתי איך להתנהל, אם צריך לשלם על הבירה, או כמה אני אמור לשתות. בעקרון אני הייתי נגד שתיית אלכוהול. ידעתי שאנשים עושים שטויות כשהם שיכורים שאחר כך מתחרטים עליהם. לא רציתי להביך את עצמי. מצד שני, גם לא היה שום דבר אחר לשתות וידעתי שזה מה שמצופה ממני. אז שתיתי את הבירה הראשונה בחיי. אולי בזכות זה, ואולי בזכות לחץ מהחברים שלי – לא רציתי לסרב לדניס, שהזמין אותי למסיבה – אז גם רקדתי קצת: בפעם הראשונה מאז מסיבות הבר מצווה שהיו בכיתות ז' ו-ח'.

בפעם אחרת שנפגשנו, זה היה בדירתם. אז גם ג'סי הייתה שם. כבר עברה שנה מאז הפעם היחידה ההיא בה נפגשנו. היה ברור שלא במיוחד השארתי עליה רושם. חוץ מזה שכשראתה אותי בשנה שעברה אז פניי היו נפוחים מסטרואידים ועכשיו הם כבר חזרו לצורתם הטבעית. ראיתי שהיא לא זכרה אותי.

ג'ף וג'סי היו חברים קרובים, שריד מהתקופה בה ג'ף היה בן הזוג של אליסון, חברה של ג'סי איתה למדה בתיכון – מי שבאותם ימים הייתה על תקן האקסית המיתולוגית של ג'ף, אף על פי שמעולם לא פגשתי אותה בזמן שהם היו ביחד. הם סיפרו על איך שהם נפגשים כל יום ראשון בערב ל-"טלוויזיית חובה": המונח אותו טבע אחד מערוצי הטלוויזיה להגדיר את לוח השידורים שלו בימי ראשון בערב של אותה שנה, הכולל את הסדרות "סיינפלד," "חברים" ו-"תיקים באפלה."

החלטתי שזאת הזדמנות פז עבורי. לא עוד אני אחכה שיצלצלו אליי, או שאפילו אצלצל אני בצורה לא מחייבת בתקווה שיזמינו אותי אליהם. הפעם אני אזום. אני יודע שהם נפגשים כל יום ראשון, אז אני אצטרף. אני לא אחכה להזמנה מיוחדת. לחוץ, אבל נחוש בדעתי, צלצלתי לדירה של ג'ף ביום הראשון הבא – בכל זאת, בארה"ב לא מקובל פשוט להופיע בדלת ללא כל התרעה מוקדמת.

"הלו."

"היי. מי זה? אהרון?" לא זיהיתי את קולו. רק הסקתי שזה הוא בדרך השלילה, כאשר ידעתי שהייתי מזהה אם זה היה אחד משלושת השותפים האחרים.

"כן."

"זה רם. תמסור בבקשה לאחרים שאני מגיע."

"טוב," הוא ענה, כשהוא מושך את המילה בטון שמרמז שהוא לא ממש מבין למה אני עושה את זה. "אבל אין פה אף אחד אחר כרגע."

על זה לא בניתי. פשוט הנחתי שהם נפגשים בימי ראשון אצל ג'ף ודניס כי כך היה כשאני הייתי שם. בשביל אהרון לבדו לא הייתי מגיע. ידעתי מי הוא מהתיכון, בתור חבר של חברים. אבל מעולם לא היה לי קשר ישיר איתו. הוא לא היה כמו ג'ף ודניס, או אפילו כמו סמיר, אותם הכרתי כבר מספר שנים.

"אה, באמת? טוב, אז לא חשוב."

אבל באותו מפגש עם ג'סי בדירה של ג'ף ודניס בשבוע הקודם התגלתה הזדמנות חברתית נוספת, חשובה הרבה יותר. במעין שידור חוזר לשיחה שהייתה לנו שנה קודם, הפעם זאת הייתה ג'סי שסיפרה שהיא וחבריה מצאו בית לגור בו בשנה הבאה. בית גדול שהם ממש אהבו, עם ששה חדרי שינה. אבל אחד החדרים בעצם מיועד להיות לשניים. חמש הבנות יהיו בחדרי היחידים לבד, אבל השותפים מחפשים שותף שביעי שיחלוק את החדר הגדול עם הבן האחד שהיה בקבוצה הזאת. היא שאלה אם הם מכירים מישהו שהיה רוצה להצטרף.

"אתה מחפש איפה לגור שנה הבאה, נכון רם?" שאל ג'ף. הפעם הוא לא אכזב.

"האמת היא שכן," עניתי.

"אז אולי תרצה להיכנס עם ג'סי והחברים שלה," הציע.

"אני אשמח."

"מה, ברצינות?" ג'סי שאלה, בעיניים בורקות המעידות כאילו שמשאלתה הוגשמה.

"כן. אני ממש לא רוצה לגור ברחובות שנה הבאה."

כמובן שהייתי יכול להמשיך לגור במעונות גם בשנה הבאה, אבל זאת הייתה אופציה ממש גרועה. בעוד ישנם כמה תלמידי שנה ב' הגרים במעונות, בשנה ג' והלאה כבר כמעט ואין. סטודנט שנה ג' שגר במעונות נחשב ממש פאתטי: מסומן באות קין של אדם ללא חברים שאין לו עם מי לחיות או שאין לו כסף לשכור דירה. גם היה ברור לי שאם לא הייתה נופלת בחלקי ההזדמנות הזאת, אז כנראה שגם לא הייתה לי אפשרות אחרת. יכול מאוד להיות שג'ף הזמין אותי אליו היום בדיוק כדי לשדך בינינו ולפתור בעיות של שני חברים שלו בבת אחת.

"איזה יופי! אתה ושָהאר גם תסתדרו מעולה. אתם נראים לי באותו ראש. גם הוא ילד טוב כזה. שקט"

"שהאר?" למרות ההגייה האמריקאית במילרע זיהיתי את השם, גם אם לא את האדם: לא שהאר – שחר. "הוא ישראלי."

"כן. איך ידעת?"

"זיהיתי את השם. גם אני ישראלי."

"איזה קטע! בכל מקרה, אני אזמין אותך בקרוב לפגוש את השותפים האחרים."