משום מקום – In the fade
בימוי: פאטי אקין
שחקנים: דיאן קרוגר, דניס מוסצ'יטו
גרמניה, שנת 2017, 106 דק'
ברגע אחד עולמה של קטיה מתמוטט, כשטרגדיה פוקדת את משפחתה. שבורת לב, עוקבת קטיה אחרי חקירת המשטרה. האם מדובר ביד המקרה? האם האירוע היה מתוכנן? האם העבר הבעייתי של בעלה הוא הגורם למקרה הקשה? בעזרת דנילו, עו"ד וחבר קרוב של בעלה, קטיה נחושה לקבל תשובות ולהשיג צדק – בתוך או מחוץ לבית המשפט.
התקציר שלעיל מנוסח בזהירות כדי להימנע מספוילרים, אולי גם כדי לא לעבור על חוקי התקינות הפוליטית, ולכן מחסיר כמה פרטים, שנחוצים כדי להבין איזה מין סרט זה. הנה כמה פרטים כאלה, אליהם מתוודע הצופה כבר בדקות הראשונות: קטיה היא גרמניה לבנה מעיירה קטנה בשלזוויג-הולשטיין. בעלה נורי היה בן למהגרים כורדיים מטורקיה. הם הכירו בהמבורג, שם נהגה קטיה לקנות מנורי סמים בזמן לימודי הספרות והאמנות שלה. הם התחתנו כאשר נורי ריצה עונש מאסר, נורי השתקם ולמד מנהל עסקים, וכשיצא מהכלא, פתח סוכנות ייעוץ לבני מיעוטים באחת השכונות הטורקיות של המבורג. קטיה נשרה מהלימודים וילדה את בנם, רוקו. נורי ורוקו נהרגים בפיגוע טרור. קטיה, כפי שנרמז בתקציר שלעיל, שוקלת לנקום את מותם. עכשיו כבר אפשר לומר איזה מין סרט זה: זהו סרט פוליטי. סרט על שכול, סרט על הגירה וגזענות, סרט על טרור עירוני, סרט על דיכוי נשים. אפילו ישראל מוזכרת בו לרגע, אם כי ללא הרשעות שיש לצפות לה בסרט פוליטי.
שלושה פרקים יש לסרט, כמו גם ל"קצה גן עדן" מאת אותו יוצר. כל חלק נפתח בשקופית המכריזה על שם הפרק: משפחה, צדק, הים. בפרק הראשון נפרשת הטרגדיה: אנחנו מתוודעים לעומק היגון של קטיה, להאשמות שמוטחות בה מצד אמה ומצד חמותה, להנחות הגזעניות עליהן מבוססת חקירת המשטרה, אבל גם לסירוב של קטיה להישען על שני ידידים, שתומכים בה באופן מעורר התפעלות: חברתה בירגיט ועורך הדין דנילו. בפרק השני מתנהל משפט נגד שני נאשמים, שגם קטיה, וגם אנחנו הצופים, בטוחים באשמתם. בפרק השלישי, קטיה מתמודדת עם תוצאות המשפט, ומתארגנת לעשות לנאשמים את מה שהיא סבורה שהם עשו לבעלה ולבנה. האם תצליח?
למחרת הצפייה בסרט, קראתי כמה ביקורות על הסרט. ברובן ככולן נמתחה ביקורת ליבראלית על כך שהסרט אינו מגנה באופן ברור את ההחלטה של קטיה לנקום. שוב ושוב נטחנו הקלישאות על כך שאלימות היא לא הפתרון, שאלימות רק מולידה עוד אלימות, שהפתרון הוא רק בהידברות ובהבנה. ובחינוך, הרבה חינוך. אני לא אומר שזה לא נכון. רק שאני, יש לי עדיין פנטזיות על איך שאני נוקם באנשים שהרעו לי לאורך כל שנות חיי, אף שהדברים שהם עשו לי הרבה פחות גרועים ממה שנעשה לבעלה ולבנה של קטיה. נו, אז האם אלימות היא הפתרון לאלימות? לא. אבל, לפעמים היא מספקת סגירה לסיפור שתחילתו באלימות, וזה כשלעצמו בסיס די טוב להזדהות עם גיבורת הסרט.
פרט נוסף חסר בתקציר, והוא דווקא חתר תחת ההזדהות שלי עם קטיה. כתבתי כבר שקטיה היא גרמניה לבנה, וכעת אוסיף, שהיא אישה גבוהה, חטובה, בלונדית וכחולת עיניים – ממש נערת הפוסטר של תיאוריית הגזע (על השחקנית דיאן קרוגר, שמגלמת את קטיה בכישרון רב, קראתי בויקיפדיה שהיא התחילה בתור דוגמנית). זאת ועוד, במהלך הסרט אנחנו למדים שבצעירותה הייתה קטיה מה שמכונה בתרבות המערב "ילדה רעה", וגם כעת, בשנות השלושים שלה, כשהיא כבר רעיה ואם, עדיין נותרו בה קווים פרועים וקשוחים. היא מקללת, היא מעשנת, עושה סמים, קעקועים. בקיצור – אחת שבחיים לא הייתה משתינה לכיוון שלי, ואילו פגשה בי, הייתה פוטרת אותי במבט אחד כ"חנון". בהיותה אירופאית, אולי גם הייתה מפטירה משהו גועלי על היהודים ועל מדינתם החצופה.
האם אני מסוגל לחוש חמלה כלפי אשה, בדיונית או אמיתית, שעולמה חרב עליה, אם המראה שלה, הבחירות שלה (ומי יודע, אולי גם הגרמניות שלה) מפעילים אותי בעוצמות כאלה? הנה שאלה שמעסיקה אותי הרבה יותר מאשר השאלה "האמנם אלימות היא הפתרון לאלימות".
סרט מומלץ לצפייה, לטעמי.