זהו יום הולדת ראשון שאני חוגגת כפרודה ולא בחוג המשפחתי. העניין הוא שככל שזכור לי, לא באמת חגגנו, תמיד זה הסתכם ב"מזל טוב" בבוקר לפני היציאה לעבודה - לגמרי שיגרה, שיחת טלפון במשך היום של "איך עובר היום" הרי בכל זאת יום הולדת.. ובמקרה הטוב לאחר היום השיגרתי, היינו יוצאים לארוחת ערב איפה שיוצא, בלי לתכנן שום דבר מראש ותמיד ביוזמתי. אם זה תלוי בו אפשר היה לסכם את יום ההולדת בסלון הבית כשהטלוויזיה דלוקה (היה דבוק לטלוויזיה ... ) כשאנחנו לוגמים כוס תה כמי שיושבים בבית אבות ופיספסו את השאטל היחיד שכבר יצא. ימיי הולדת אף פעם לא היו מבחינתו אישיו, ואני ההיפך הגמור. תנו לי רק סיבה לחגוג. ובגלל שלא היו לנו סיבות של ממש לחגיגות, כי רוב הזמן התעסקנו בזוגיות הלא מלבלבת שלנו, תמיד ציפיתי שביום ההולדת שלי יקרה משהו. תמיד התאכזבתי. אפשר לספור את הפעמים שבילינו אני והוא לבד, באצבעות כף יד אחת.
לא היו לי תוכניות מיוחדות ליום ההולדת, וממילא אני רגילה לא לחגוג, אז חשבתי למזוג לי כוס יין ולהרים לחיי, לבד (ונשבעתי שהטלוויזיה תהיה כבויה) ולא לעשות מזה סיפור, פשוט להעביר את היום הזה, אך גם ידעתי שאם אתן לעצמי לשקוע ולא אעשה כלום, אשקע עוד יותר. לשמחתי משפחתי וחברות קרובות תיכננו מתחת לאפי חגיגה. בהתחלה לא ממש זרמתי, אבל לאט לאט השתחררתי. התחלנו בחגיגות כבר יום לפני עם משפחתי המורחבת היה ברביקיו, יין, בלונים, מוסיקה ומתנות מדהימות !!! ואחרי שטעמתי את טעם היום הולדת ,ביום למחרת, שזה היום בו נולדתי, עשיתי לי יום כיף של עיסוי, קוסמטיקה וארוחת צהרים. בשולחן הסמוך ישבו שתי בנות שאחת מהן גם חגגה יום הולדת, אז פשוט פצחנו בשיר ומחיאות כפים "היום יום הולדת" וכל האנשים שהיו במסעדה יצאו איתנו למסע מרתק של התרגשות וזיקוקים ככה בצהרי היום ומבלי להכיר בכלל אחת את השנייה. האמת שזה היה מצחיק בטירוף. בערב החברות חיכו לי בפאב שמעולם לא הייתי בו, למעשה הפעם האחרונה שהייתי בפאב היה כשהייתי בת 20. לא ידעתי מה ללבוש, איך להתנהג, מה לשתות, הייתי די באופוריה, התרגשות ובילבול כאחד. אבל נכנסתי לאוירה די בקלילות. אז לבשתי ג'ינס וחולצה ורדרדה מכופתרת, עקבים ומעט סומק (לא הייתי טורחת לשים סומק לולא ידעתי מה עומד לקרות) החניתי הרכב מעט רחוק מהכניסה לפאב בגלל עומס רכבים, שם כבר חיכו לי חברותיי שלא הפסיקו לחייך לעברי ולומר לי כמה שאני נראית מצוין. התיישבתי ממש מרוגשת מעצם העניין שאני נכנסת לפאב לאחר 29 שנים. אז אחרי קבלת הפנים והנשיקות התיישבתי והסתכלתי סביבי, היו שם מבלים מכל הגילאים, צעירים, צעירים פחות, מבוגרים יותר ומבוגרים פחות, ותוך כדי שאני ככה מביטה מסביבי קלטתי אותו מסתכל עלי, כשהעיניים שלנו נפגשו הוא מיד חייך כדי שאבחין בו או אתעכב עליו, חייכתי בחזרה והרגשתי את הדם עולה לי בדיוק ללחיים הסמוקות ממילא. קצת קשה היה לי לראות אותו בבירור בגלל האור העמום וזה גם עמד לזכותי, שלא יכל לראות כמה הסמקתי רק מהמבט שלו. באמת שלא ידעתי איך להתנהג. העולם הזה זר לי. הרגשתי כמי שיצאה מתוך כלוב בפסיעות זהירות, בודקת את השטח ולא מגיבה לשום דבר סביבה כי אינה יודעת כיצד לנהוג. האם יש איזה שהם כללים? החלטתי בהחלטה של רגע, להתעלם מהכל ולהתרכז בי. מיד החלו לזרום לשולחן בירות, יין, וודקה ועוד כל מיני שתיה חריפה שאני כלל לא מכירה. הדבר שהעיב היה עשן הסיגריות שנאלצתי לשאוף ולנשוף בעל כורחי. המוסיקה היתה מגוונת ומצויינת, שתיתי יותר מהרגיל (הרגיל אצלי זה רבע כוס יין) מצאתי את עצמי צוחקת גם כשלא צריך, אבל מי מחליט מתי צריך? רקדנו מעט במקום כשאנחנו ישובות, עשינו "לחיים" בצרחות, קיבלתי המון ברכות ומתנות, ואפילו כולם צעקו לי מזל טוב מכל עבר. הייתי בעננים. וככה כשאני מטיילת לי מענן לענן, קמתי לשירותים. כשיצאתי, התקרב לי אלי ההוא שהביט בי קודם ושאל אם אפשר שנצא החוצה לדבר כי המוסיקה מפריעה. בתשובה חפוזה מבלי לחשוב אמרתי "אולי אחר כך" וחייכתי כדי לא להביך אותו. למרות שתיתי הבנתי בדיוק מה קורה סביבי וחשבתי שזה לא זמן טוב לצאת החוצה עם אדם שאני כלל לא מכירה וגם לא ממש לטעמי.
הערב הסתיים לפנות בוקר.
חזרתי הביתה עם חיוך שמזמן לא נראה על פניי.
יום הולדת שמח לי, בהחלט.