ולפעמים החיים נותנים לך סטירה הגונה. את מחייכת רוב הזמן, וגם כשהלחי אדומה והאוזן מצלצלת מעוצמת המכה את ממשיכה לחייך. כי בנית לעצמך עמוד שדרה חזק, סגסוגת מובחרת שסטירת לחי, חזקה ככל שתהיה, לא תפיל אותך. אבל את אוכלת חצי חבילת עוגיות עם שלוש כוסות קפה ומרגישה אותה. וגם את החור הקטן הזה בלב שנפער לך, ששום עוגייה לא תוכל להטליא נכון לעכשיו. רק יום, עוד יום ועוד אחד.
ואת בכלל היית זו שעזבת. אחרי כמעט שלושה חודשים, אחרי שאמר לך שהוא אוהב אותך. לא הצלחת להרגיש את אותו הדבר. היה עניין משמעותי מדי, כמו ענן שחור שריחף מעליכם, וכמה שניסית לא יכולת להסיט את המבט. את כבר לא זו שמטאטאת דברים מתחת לשטיח, שמתעלמת, שעוצמת עיניים ומקווה לטוב. ואמרת, וביקשת, והבהרת, וניסית להבין , ואז שוב ואז עוד קצת, והוא ביקש עוד זמן, ואז עוד, ועוד מעט, ואת החלטת שסף הסבלנות שלך נגמר. והוא אמר שאת נמהרת. ואת ענית שכנראה שהוא צריך מישהי אחרת, סבלנית יותר ממך. ומתחת לבית שלו הוא ביקש ממך לחשוב על זה עוד קצת, עד הערב. ואת, בהחלטה קשה אבל נאמנה לעצמך, אמרת לו שאין בזה טעם. הזמן נגמר. חלף, עבר.
אז חזרת הביתה והלכת לישון, שלוש שעות של בריחה אל חלום. וקמת וניקית וסידרת ועשית כביסה וטחנת חצי חבילת עוגיות. ועוד לא סיפרת לאף אחד. כי אין לך כוח לדוש בעניין.
אז אחרי שכבר התרגלת לזה שהוא ישן לצידך, הלילה תלכי לישון לבד. והחיבוק שלו בלילה קצת ייחסר, אבל את יודעת למה בחרת את מה שבחרת, ואת שלמה. ואת תשני טוב ותחבקי את עצמך, ותדעי שבחרת נכון עבורך- הכי טוב שאפשר. ותאחלי לעצמך את מה שאיחלת לו שנייה לפני שנתת לו נשיקה על הלחי ועזבת:
" אני מאחלת לך שתמצא את זו שתתאים לך 360 מעלות, או בעצם 330, כי אין כזה דבר מושלם, אבל מותר לייחל להכי קרוב לזה שאפשר"
והלכתי.
"בסוף הכול מתנקז אליי
עניין של זוויות
אני לא מבין רמזים אולי
צבעים ואותיות
מבט חטוף מסביב ודי
יותר כבר לא אפול
יש ילד שמתסכל עליי
קוראים לזה לגדול"