לכלכתי, חטאתי, פשעתי! עוונתי זה בעברית?
שבוע הספר חלף הלך לו. כל קבוצות הקריאה שלי מלאות בפלאשים שנוצרו מעיניים נוצצות ובתמונות - המון המוני תמונות. תמונות של "שלל מלחמה" מהכיכרות המציגות ערימות ספרים עם השאלה הבלתי נמנעת "עם מה להתחיל?" תמונות של סופרים חבוקים עם סופרים אחרים, עם סוקרים, עם בלוגרים, עם ילדים ועם בני נוער נרגשים. תמונות של הקדשות אישיות, תמונות של אנשי הוצאות הספרים שעומדים מאחורי, מצידי ומלפני דוכניהם ומציגים מרכולתם באהבה. את רצף התמונות הנ"ל קוטעים אינספור סקירות ספרים שנקראו ורק כאן - קול דממה דקה. אפשר לחשוב שבעלת הבית כל כך התבסמה מהשמפניה שלה עד שהפסיקה לקרוא.
מילא ששת קוראי הנאמנים יחשבו כך - אבל תראו מה עשיתי לעופרי אילני, בעל טור דעה ב"הארץ" - "העיתון לאנשים החושבים". בגללי ורק בגללי הוא יצא בהצהרה שאנשים לא קוראים בארץ הזאת. אני האשמה הבלעדית לכך שאלפי כותבים צעירים שאורגים בימים אלה את ספרם הראשון זורקים את הנול...מממ...הנוצה ביאוש ונמלטים מסדנאות הכתיבה שבהם הגו יומם ולילה. אבוי, פתאם הבנתי שאני אחראית גם על הרס הענף הרווחי של סדנאות הכתיבה. אכן כבד המשא מנשוא.
על כן אני מושיבה את עצמי לכתוב סקירה. בחרתי ב"מותו של אהרון אלקלעי", ספרה של עידית אלנתן. אמנם לא מדובר בספרה הראשון, הוא לא יצא בהוצאה פרטית אלא בהוצאה עם השם הכי ארוך שיש - כנרת, זמורה-ביתן, דביר - אבל בכל זאת יצא לאור השנה ורכשתי אותו טבין וטקילין. אמנם בפורמט דיגיטאלי - אבל נשבעת לך, אילני, שמכרו לי את כל 165 העמודים - ספרתי.
עידית אלנתן - כל הזכויות שמורות לגל חרמוני - מהעיתון לאישה
באתי מבולגריות - זה שמו של שיר מקסים שכתב שבתאי מג'ר, שכמוני נולד לעדה הנכונה בעיר הכי שווה שיש (אצלנו, 'היפואים של פעם', יפו היא עיר נפרדת וישות נפרדת מתל אביב ואין אנו אחראים למיזוג המוזר הזה). אין לי מושג למה יפו והעדה הבולגרית תופסים אצלי כזה מקום מרכזי בהתחשב בעובדה שמאבקים עדתיים מעלים לי את הסעיף ואני גרה בחולון השכנה מאז שמלאו לי 19 שנים. אבל ככה זה. בולגריות ויפואיות הם חלק בולט מהזהות שלי.
דווקא בגלל זה היה לי כל כך קשה לקחת את הספר הזה לידיים ולקרוא אותו.
נגדו עמדו השם הבולגרי, יפו וכל נבחרת מכבי יפו הישנה והמתחדשת.
בעדו עמדו השם הבולגרי, יפו והמלצתה החמה של מאירה ברנע גולדברג.
הכריעו הסקרנות ומחירי שבוע הספר.
אני כותבת אליכם "מהקורטמיינטו" של אהרונצ'ו אלקלעי - ככה אנחנו הבולגרים קוראים ליום השבת כאשר יושבים שבעה, כי הוא חותך את האבל. על פי המסורת אצלנו לא נותנים לאבלים לנוח גם בשבת. בני המשפחה והחברים מתאספים בצהרי היום בבית המנוח. אוכלים בורקס, חצי ביצה וחתיכת מלפפון טרי עם כוס רקייה ליד ותוך כדי בליסה מדברים בזכות המת - ובעיקר מקשיבים למה שיש לבני המשפחה לספר עליו. הנה גם כאן יושבים רעיתו נעמי וילדיו: עופר בכורו, דניאלה צרתו וסנהדרין בבת עינו, השכנים, החברים ובני המשפחה המפתיעים - ומעל כולם מרחפת רוחו של האיש הזה, סוג של אבטיפוס של בולגרי בן הדור ההוא שגידל אצלו בבית את כל הפחדים של אבא שלי - בן חסר חוט שדרה ובת פראית, משתרללת וחסרת גבולות. את כל נשמתו, אהבתו ותקוותיו הוא יצק בביתו הצעירה, סנהדרין (סורי, עדיין לא קונה את השם 
).
אלנתן הצליחה להרשים אותי בכך שתפסה באמת קווים לדמותם של זקני השבט. למשל המשפט הזה: "אהרון אלקלעי היה תמיד בטוח בצדקת דרכו. למעשה, אילו היתה בידו ההחלטה מה לכתוב על מצבתו, אין ספק כי היה חורת באותיות קידוש לבנה "כאן נקבר יהודי צודק". (עמ' 9) תשאלו כמעט כל ילד בולגרי בן דורי על מי מדובר הוא יהנהן ויגיד "על אבא שלי". 
בניגוד למה שקורה בבית משפחת אלקלעי, אלנתן מאפשרת לכל אחד מהילדים להשמיע את קולו - לעופר הבן המבולבל והאבוד שאחרי שחזר "קיפוד" מהודו ואיבד את בת זוגו, התחיל לחפש את אלוהיו והתחזק. לדניאלה הבת הסוררת שכל חייה בוחרת לחיות בהתרסה ובמלחמה עם הסביבה. היא נאבקת בהוריה, בבעלה ובמשפחתו, בילדיה ובעולם כולו - וכמו בכל מלחמה, הפציעות נחרטות בנפשה ובציפורניה הבנויות. ובת הזקונים - סנהדרין, שעל פניו הולכת הכי רחוק מכולם - אך בלי לעזוב אפילו לרגע את ידו של אבא.
בין הקולות של בני המשפחה מסתנן גם קולה של יפו - הגיבורה הלא אנושית של הספר הזה. אלנתן מטיילת עם הקורא ברחובותיה, בשווקים, בסמטת המזלות בעיר העתיקה, בנמל, במסעדות החדשות ובמסעדות שלנו ומנסה לתאר את המורכבות של כל חלק בעיר הזו.
על פניו - עיר של דו קיום. למעשה, התושבים הוותיקים חשים שהם מאבדים את יפו - מחד, לטובת ערביי העיר "שכבשו" אותה לאט חזרה אחרי שרכשו את הדירות שמכרו הדיירים הוותיקים שנטשו, ומאידך, לאוכלוסיית הממון השמנה והמבוססת שרוכשת במיליונים את הבתים בקו הראשון מול המים.
אל תוך הבניינים המתפוררים נכנסים דיירים צעירים בשכירות, כמו קרני "הבחורינה הנחמדה ששוכרת בקומה שלוש" (עמ' 116). "הדיירים החדשים האלה" אינם מדברים בשפה של אלה שגדלו ביפו - והם, ה"ילידים", חלקם מתביישים בעברם - כמו סנהדרין - וחלקם כועסים על השינוי שנתפס אצלם כהרס של כל מה שהכירו ואהבו - כמו עופר.
ספר מסע על שלושה בני משפחה אחת המחפשים את דרכם בעיר אשר איבדה את דרכה.
בלשון קולחת אלנתן מספרת לנו סיפור מורכב על הורים וילדים, על יחסים בין אחים, על חסד וחטאים, על דילמות וקשיים בחיים המשותפים - כל אלה מול הנוף והבריזה של העיר הכי מיוחדת שיש.
מומלץ.
נמה יפו - בכל זאת מת