תמיד כשאני כותבת וידוי, אני חוששת מ"סקילה באבנים" וירטואלית (מזל שרק וירטואלית).
מזכירה לעצמי, שזה בלוג אישי שלי...ומותר לי להרגיש את מה שמרגישה....
אני רוצה להתוודות על מחשבה שלעתים חולפת בראשי..."חבל שעשיתי ילד..."
לעתים...כשאני חווה תסכול וחוסר אונים בדברים שנוגעים לבני...אני חושבת שחבל שבכלל עשיתי אותו...
ברגעים הללו, תוהה איך היו נראים חיי לו לא היה חלק מהם...
ללא ספק שיכולתי לחיות רמת חיים גבוהה יותר מכל הבחינות.
כמה דאגות, ציפיות, אכזבות, תסכולים היו נחסכים ממני...
הייתי יכולה להשקיע יותר בעצמי ובבעלי...אולי...לא הייתי מחזיקה מאהב....באם כן...גם זה
היה נראה אחרת לגמרי....
הילד כבל אותי, מבחינת קריירה...
ואחרי כל ההשקעה האדירה אותה השקעתי ואשקיע...התמורה תהיה...
בדידות מזהרת....מקווה שבאיזה בית אבות טוב...
איך אומרים? "צריך להתייחס יפה לילדים, בסופו של דבר הם אלו שיחליטו על בית האבות בשבילך!"