שבת בבוקר, קמתי ב 5 וקראתי שחייל נהרג בגבול עזה. הרגשתי כאב בבטן. תןדה לאל שזה לא חלילה הבן שלי , אבל עדיין הכאב – משום מה אני מרגיש אותו.
עבדתי על כל מיני דברים ועכשיו ב 8 יצחק נוי מדבר ברדיו על טוביאנסקי. אני עוד זוכר אותו מהפינה לאם ולילד שהייתה ברדיו פעם ! כשהייתי קטן. לפני 50 ויותר שנים.
כיביתי את הרדיו, אני לא מסוגל להקשיב ולעבוד יחד
נכנסתי לבלוג וראיתי בסטטיסטיקה שבין הייתר אנשים הסתכלו על פוסט "ההוא שם למעלה , זרק לי עצם"
שמדבר על הקטן והקטנה מלפני 6 שנים.
היום שניהם סוגרים . היא בצפון והוא בדרום.
הגדול בתל אביב עם החברה חי את החיים שלו. ואני ואשתי לבד בבית.
העבודה שלי השתנתה, פעם הייתה לי חברה, היום לא ואם לא אמציא את עצמי מחדש יהיה לא טוב.
פעם הילדים מלאו את זמני, היום – בקושי WHATSAPP
פעם הייתי יותר אופטימי, יותר מלא כוח. היום פחות!
זה דורש שינוי!