אוגוסט. שעה מיוחדת של דמדומי יום כשכמעט השמש רוחצת כולה במים
ורק הקווצות אחרונות של קרניה נאחזות בשמים ובעננים כשהם משאירות עקבות של ורוד כתמתם אחרון לפני אמבטיה ולישון.
זה הזמן שנוצר קו קונטור בין הדוממים המשחירים לבין האופק.
הרכבת שקטה. אנשים עייפים בסיומו של יום. ורעש הגלגלים על הפסים משקשק כמו בשירים.
הכל חולף מהר. האורות של הבתים והמבנים עולים ומתמזגים בקו הקונטור השחור.
זמן של דיבור בין היום ללילה.
מולי מתיישבת צעירה עם קופסא.
מניחה על השולחן הקטן החוצץ ביננו.
פותחת מחברת משובצת כתובה בכתב יד מסודר וממורקר בצבעים לפי נושאים ותת נושאים. מסודרים.
עוברת בשקידה על כל מילה שכתבה היום כשרכנה מעל השולחן בכיתה בה למדה.
עכשיו המחברת נחה על בירכיה ממשיכה לשרת את העלמה.
אני מניחה שלא קשה לנחש מה היא לומדת ומה המחברת אספה בתוכה למענה.
כשעלתה והניחה את הקופסה מולי, היא פזרה אותי.
זמן רכבת הוא זמן מלא יחוד עבורי. זמן של ארגון מחשבות
ואז לפתע בעוד המחשבות שלי בשלבי התארגנות וסידור לפי: טופלו, טופלו ועוד לא סודרו, עוד לא טופלו...
תמיד אז, באמצע, קופץ מישהו או משהו
ומפזר אותם מחדש והמון פעמים יש מחשבות שכתוצאה מהפיזור, כמה מהן , לעיתים מאוד חשובות, מתחבאות לי.
לפעמים לשעות ולפעמים לימיים עד שאני מוצאת אותן מחדש. אולי...
הרכבת נכנסת ברכות לתחנת "חדרה מערב". כמעט בהתגנבות. קרני השמש האחרונות הצטרפו גם הן לרחצת לילה.
כל האורות דולקים. צהובים לבנים אדומים כחולים.
האופק עכשיו הוא נקודות חשמל צבעוניות, מרצדות והעלמה ממול ממשיכה לעבור מילה אחר מילה במחברתה המסורה
ואני אומרת לעצמי, זהו, זה הזמן לשוב ולכנס את המחשבות כי הרכבת ממש דוהרת
ועוד קצת אגיע לתחנה ואם לא אאסוף אותן, עוד אשאיר כמה מהן כאן על הספסל
מול הקופסא השקופה הזו על השולחן הקטן שביננו והן, כשיהיו לבד,
הן, המחשבות האבודות שלי,
הן עוד עלולות להיבהל כאן ככה,
ולהעלם לעד...
ללא מילים.
ימים טובים