בעטיו של חוק הפונדקאות שעבר לאחרונה בכנסת, צף ועלה ברשתות החברתיות ויכוח על המוסריות של תהליך הפונדקאות הבלתי אלטרואיסטית, דהיינו, התהליך שבו מישהו משלם למישהי כדי שתישא ברחמה עובר שהוא סיפק לה, מן הסתם עובר שנושא את המטען הגנטי שלו, ותעביר לרשותו את התינוק שייוולד בסיום ההריון. כמו שצף ועלה ברשתות החברתיות, כך צף ועלה בתודעה שלי. בינתיים כבר עברו הרשתות החברתיות לעסוק בעניינים אחרים, כגון חוק יסוד הדרת המיעוטים. אבל אצלי בראש, הויכוח על פונדקאות בתשלום עודו מתנהל. אולי למותר לציין, שאין כוונתי לויכוח על חוק הפונדקאות, שהוא חוק שמפלה לרעה זוגות חד מינייים, ומשום כך התנגדותי אליו ברורה ושלמה. כוונתי לויכוח על תהליך הפונדקאות עצמו, ויכוח שאין לי עמדה ברורה ושלמה בו.
חשוב לי לציין, שאיני מסכים לטיעון, לפיו יש "זכות להורות", שזוהי "זכות טבעית" או "זכות בסיסית", זכות שצריכה להיות מוקנית לכל אחד, ומשום כך המדינה צריכה להתערב למענה. לא, אני סבור שהורות היא זכות יתר, פריבילגיה בלע"ז. מי שיש לו, שישמח, ומי שאין לו, שישמח בדברים אחרים שיש לו, ושימצא לו משמעות אחרת לחייו. כמו כן איני מסכים לטיעון, לפיו לכל אחד מותר לעשות עם הכסף שלו ועם הגוף שלו מה שהוא רוצה, ואין לחברה זכות להתערב בכך. אני סבור, שיש לחברה זכות לאסור על תהליכים שיש להם השפעה הרסנית וודאית עליה, ולמשטר תהליכים שהשפעתם עליה טרם בוררה לעומקה, או שקצרה ידה מלאכוף איסור עליהם, שמא יבוא העולם התחתון וישתלט עליהם. למען הסר ספק, בכך עדיין לא אמרתי שתהליך הפונדקאות הוא הרסני, או חשוד כהרסני. רק אמרתי, שלדעתי יש לחברה זכות להתערב.
אין לויכוח הזה השלכה ישירה על חיי: אין לי תכנית להביא לעולם ילד בדרך זו, וגם אינני אשה, ולפיכך לא מרחפת עלי הסכנה שהחברה הדכאנית תראה בי רחם להשכיר ותתיחס אלי בהתאם. עם זאת, איני מאזין לויכוח הזה בלי רגשות: יש לי רגשות אשמה על שלא עמדתי במבחן שהחברה הדכאנית בוחנת בו כל גבר: לא הצלחתי להקים ולקיים משפחה מסורתית ממוצעת, עם שניים נקודה משהו ילדים נורמטיביים. אולי גם משום כך אני נרתע מנקיטת עמדה נחרצת בעניין. אני חושש מהרגע שבו יאמרו לי, אתה, באיזו זכות אתה מדבר בכלל, מה אתה בכלל מבין במשפחה.
אחרי שמניתי את הסוגיות בהן יש לי דעה ברורה, ואחרי שגיליתי גילוי נאות לגבי הקשר שלי לסוגית הפונדקאות בתשלום, אודה שאין לי דעה נחרצת בעד או נגד. לא כך חברותיי הוירטואליות, שפרה ופועה. הן, יש להן דעות נחרצות ומנומקות.
שפרה מתנגדת לפונדקאות בתשלום. שפרה מקדישה את חייה להגנה על נשים מוחלשות. לכן, היא פוגשת נשים עניות, שהסכימו לשמש פונדקאיות, כדי לקבל בוחטה של כסף שהן ממש צריכות. היא רואה ושומעת את הסבל שהן סובלות בתהליך, וליבה נחמץ. בהיותה אשה משכילה, היא יודעת לזהות טוב מהן את מנגנוני הדיכוי המופעלים עליהן, את הסוציולוגיה והפסיכולוגיה של העניין. שפרה מתקוממת כנגד מתן האפשרות לעשירים לרכוש בכספם גישה לגופם של העניים, ורשות לחדור לפרטיותם. למשל, לעקוב אחר מה פונדקאיות אוכלות בזמן ההריון. שפרה מנסה לגייס אותי למאבקה על ידי כך שהיא מתרגמת לי את טיעוניה לשפה שגברים אמורים להבין, לדעתה. היא שואלת אותי, האם היית מוכן למכור כליה מגופך? המחשבה על כך מצמררת אותי. אבל, אולי זה רק משום שאינני עני. אילו הייתי עני, אולי הייתי מעדיף למכור כליה אחת כדי לא להלך רעב, כדי לא לראות את ילדיי הולכים רעבים.
שפרה שואלת אותי: אם אתה בעד פונדקאות בתשלום, מדוע אתה נגד עבדות? מה הבעיה שלך עם זנות? שפרה רואה זנות כסוג של עבדות, ועלי להודות שלא מצאתי דרך למתוח קו מבדיל בין שתי התופעות. פעם חשבתי, שהעבד הוא עבד בכל רגע של חייו, ואילו הזונה היא זונה רק כשהיא "בעבודה". אבל מאז נחשפתי לעדויות, לפיהן הזונה חיה כל רגע של חייה עם עובדת היותה זונה, והשתכנעתי.
מעניין, ששפרה שואלת אותי על מכירת כליה, ולא שואלת אותי אם הייתי מסכים לחיות כזונה ממין זכר כדי להיחלץ מהעוני. אמנם לא נראה לי שהיו קופצים רבים על שירותי הזנות שלי, אבל גם כליה של אדם בגילי היא לא להיט. בכל מקרה, השאלה היא עקרונית ולא שאלה של ביקוש ומחיר. לא יודע, באמת. אולי הייתי מסכים לחיי זנות, ואולי דווקא הייתי מעדיף למות מרעב ולא לשאת פגיעה כזו בכבודי. כבוד זה עניין מכריע אצל גברים, שפרה אמורה לדעת.
פועה, שבעצמה הייתה פעם פונדקאית, נעלבת מזה ששפרה וחברותיה קוראות לה זונה. היא הלכה להיות פונדקאית כי היא רצתה לחוש תחושות מסוימות: היא רצתה לחוות שוב הריון ולידה בלי להיכנס לעול של גידול עוד ילד, היא רצתה לחוות תחושת נתינה כלפי מי שאינה יכולה להרות וללדת. היא יכלה להסתדר גם בלי התשלום, אבל בכל זאת לקחה אותו, כי למרות שאינה ענייה, גם עשירה מופלגת איננה, יש לה מה לעשות עם עוד בוחטה של מזומנים. הכסף גם עוזר לה לא להרגיש פראיירית, עוד כתם חברתי שמעטים מוכנים לשאת אותו. פועה לא אומרת את זה, אבל אני משער שהיא לקחה את הכסף גם כדי להיות חלק מתהליך חברתי מוסדר ומקובל. אנו חיים בחברה, שמקבלת פונדקאות אלטרואיסטית רק לטובת קרוב משפחה. פונדקאות אלטרואיסטית למען אדם זר, זה כבר עניין חשוד ותמוה. פונדקאית שלא תיקח כסף, אולי לא תסכים למסור את התינוק. פועה אומרת, שהיא לא יחידה במינה, יש עוד עשרות נשים כמוה, אז שלא יגידו לה שהיא לא מקרה מייצג. אולי באמת יש מקום לטבוע מונח חדש, שיתאר פונדקאיות פריבילגיות כמו פועה, ויבדיל אותן מן הנשים העניות והמוחלשות, שמן הראוי להגן עליהן.
אני מחבב ומעריך גם את שפרה וגם את פועה, מוצא טעם בדברי שתיהן. יכול להיות שזו שאלה שאין עליה תשובה ברורה, ולכן נדרש סוג של פשרה. אולי החברה צריכה למסד תהליך שיאפשר פונדקאות בתשלום, אבל למשטר אותו באופן שיצמצם במידת האפשר את ניצול הנשים העניות, גם אם לא ימנע אותו לגמרי. אולי החברה צריכה לעודד ולהעריך משפחות שמאמצות ילדים, או מולידות אותם בהורות משותפת, במקום להתעקש על פונדקאות. אולי כך נישאר בסוף רק עם פונדקאיות פריבילגיות, ניפטר מרגשי אשמה, ונתפנה לויכוחים אחרים.