היום אנחנו אמא ובן כבר זמן מה.
התהפוכות כבר אינן באותה העוצמה, הן רכות יותר.
הפנים של גוזל שחררו את העיקשות הגדולה שהיתה בהן, והוא רגוע יותר ונינוח ויכול לחיות את חייו...
הוא יודע שיש לו 2 אימא שאוהבות אותו עד קצה העולם, ושזה לא הולך להשתנות.
רוב הזמן, גוזל רגוע.
בעבר, הציורים שלו היו מלאים באנשים מרחפים באוויר, או בתים ששטים על המים....
כלום לא יציב, דבר אינו על הקרקע. הכל עף או מתנדנד או שט...
והיום, הציורים שלו שמחים יותר, יציבים יותר ונטועים יותר באדמה.
"כמו גשר על פני מים סוערים, אניח את עצמי"... כשירם של סיימון וגרפונקל:
זאת האומנה. זאת המטרה. וכך עושים את זה. מניחים את עצמכם ממתחת, ונותנים לילד לחצות מעל הנהר.
ואל נא תטעו, אני לא עושה אומנה לבד. גם לי יש גשרים.
היא - אמו הביולוגית - היא הגשר הראשון שלי. תמיד לצדי, ובכך גם תמיד לצדו.
היא החזקה מכולם, שמצליחה להכיל את הכאב שלה - בשבילו.
לו היו מחפשים מילה במילון שמתארת את מה שהיא מצליחה לעשות למענו -
היו מוצאים את המילה "אמא".
זהו, פשוט ככה.
מנחת האומנה שלי היא הגשר השני. זוהי העו"סית שמלווה אותנו ודואגת לנו בלי לצפות לשום תמורה.
בלילות ובימים, בשישי ובשבת, לא משנה מתי, היא עונה ומחזקת, מחבקת ועוזרת.
היא זו שבסוף הגענו אליה, אחרי שעברנו מספר עו"סיות.
היו לנו משברים ושברונות לב, אבל אחד הדברים שלמדתי כאמאומנת, זה שדברים תמיד מסתדרים בסוף כפי שהם אמורים להסתדר.
לפעמים צריך לחכות הרבה זמן לזה, וללמוד לשמור על רוגע גם כשהים לא רגוע. זו מיומנות, וסוג של אמנות.
אמא שלי היא הגשר השלישי, אבל אולי החשוב מכולם. זה מדהים, איך מה שצריך בסוף - זה תמיד - אמא.
אמא שלי היתה שם מתחילת הדרך של האומנה - כסבתא מחבקת ואוהבת לגוזל, ועוד לפני כן - כאמא מדהימה עבורי.
קשה למצוא מישהי שעזרה לי יותר מאשר האישה המופלאה הזו ואני רק מודה לה יותר בכל יום שעובר.
לפעמים, כדי להיות הגשר על פני מים סוערים, עליי לשחק תפקיד.
עליי להיות הדמות הזו, הרוגעת והמאפשרת, המעניקה והשוקטת, גם כשאני לא.
ככל שאני מתרגלת אותה יותר, את הדמות הזו, אני הופכת להיות היא.
בימים קשים, הרוחות יכולות לנשוב והסערה יכולה לטלטל את הסירה שלנו,
אבל כל עוד אנחנו שם ביחד אנחנו נהיה בסדר.