אני שושן רותם בת 65.5 (עוד 11 יום) cptsd על רקע גילוי עריות ממושך.
ולא. אין הפוסט הבא, פוסט מתבכיין, אולי כן מעצבן ומתעצבן.
מאחר ורק בגיל 52.5 הגעת לטפול מתאים לנפגעות אצל sheri oz- עד אז הפסדתי חלק גדול מחיי כשאחד מהם זה העבודה ו.... עוד משהו שיבוא בהמשך.
הקדמה קצרה:
עקב הפגיעה היה הבדל עצום בין ההתפתחות האינטלקטואלית להתפתחות הרגשית.
כמעט לכל תחום שפניתי אליו התקבלתי בקלות והבעיות הופיעו כשבועיים/ חדשיים אחרי.
כך היה בצבא, בי"ס לאחיות ובהמשך בעבודה, קורס סוכני נסיעות, הדרכה בשליחות הסוכנות היהודית למחנות נער בארה"ב ועוד ועוד..
הפעם מבקשת להתמקד בעבודה ובלימודי סיעוד בבי"ס לאחיות בהדסה ירושלים.
עם סיום הלימודים קבלתי את המחלקה שבקשתי- אורטופדית ויצאתי לדרך.
כאן למעשה "התחילו" הבעיות.
עד אז- בי"ס לאחיות וגם הצבא, היוו סוג של חממה. יש מדריכות ואפשר לספר להן כמה שקשה לי. סיפרתי כמה שקשה לאמא, כמה שקשה לי עם אמא, וקשה עם אבא, על הקשיים הכלכליים ורק על הפגעות המיניות לא ספרתי כי.... לא היה לזה שם, המשגה [על כך במאמר אחר].
ומעתה אני נזרקת לים החיים בלי לדעת לשחות ובלי גלגל הצלה.. המסכנות לא יכולה לבוא במקום עבודה. עכשיו צריכה להוכיח עצמי והלביא תוצאות בשטח.
מצבי מתדרדר ועוברת מקומות עבודה בקצב מטורף.
במקביל אני "פוצחת" בקריירה של מטופלת במרפאת בריאות הנפש. שם אני מגיעה לאשפוז הראשון והטראומטי.
בשיחה הראשונה עם העו"ס במחלקה היא מבשרת לי שד"ר ק. הפסיכיאטרית, אוסרת עלי להמשיך בעבודתי כאחות ובאותה נשימה שולחת אותי לתבוע נכות בביטוח לאומי
חידה מס' 1: מדוע זה על דבר כל כך חשוב ומשמעותי הפסיכיאטרית שלחה את העו"ס להודיע לי???
כך בשניה אחת גמרתי או גמרו לי את קריירת האחות שכל כך אהבתי.
מאותו הרגע התגלגלתי בין עבודות שונות ובעיקר הייתי (מגיל 40 ) במרכז יום לקשיש...!!!!!!!!!
תוך כדי הטיפול באחת הפעמים שהייתי במנוס בבנק, פתחתי את החיסכון לפנסיה וכיסיתי את המנוס.
בגיל 50+ התחלתי ללמד נגינה ובובהיותי בת 55 הוספתי עבודה בשמירה על חולים בלילות בבתי חולים. בתחילה רק בסופי שבוע והיום על פני רוב השבוע.
בפועל אין לי פנסיה מלבד השנים האחרונות שעובדת בחברו הסיעוד וזה מסתכם כמובן בגרושים.
היום אני עובדת ב 2 חברות סיעוד- דנאל ונתן. חלק גדול מהעבודה נעשית בתל אביב ובתי חולים במרכז ומעט דרומה ולק קטן מאד בחיפה עיר מגורי. משמרת יכולה להיות בין 8 ל 12 שע' + שעתיים וחצי נסיעה עד הבית.
בד"כ ישנה מעט מאד כי תמיד יש איזה משהו שצריך לסדר/ לעשות וכן... לפעמם זה גם להפגש עם חברה פה ושם ו...הטיפול.
למשמרות אני יוצאת מביתי כ 3 שעות או יותר לפני המשמרת כדי שיהיה לי שם את הזמן לנוח ולכול משהו.
אבל אני תמיד שמחה כשקוראים לי למשמרת ואוהבת הן את העבודה ואת הנסיעות.. ממש זקוקה לנסיעות.
גם העבודה בהוראת נגינה וגם העבודה בשמרה על חולים- אינן עבודות קבועות.. לתלמידים יש חגים/ חופשות/ טיולים. כמות התלמידים לא יציבה ומשתנה מזמן לזמן ומשנה לשנה. גם בעובודה בשמירות יש עליות ומורדות. יש תקופות שממש אן כמעט בכלל עבודה. בתקופות החגים בעיקר כך היה בחודש ולי האחרון ובשתי החברות.
החודש הזה התחיל די טוב ואפילו היה חולה שטיפלתי בו בביה"ח והמשכתי איתו כשיצא לשיקום בעיר אחרת. כך יצא שאחרי לילה נסעתי לכמה שעות לשמור בשיקום ומשם הלכתי לתפוס תנומה ולמשמרת לילה. וחוזר חלילה.
האמת היא שקצת התרסקתי ואני בת 65.5..........
אבל אין לי ברירה ואני מוכרחה להמשיך את השנים שנשארו לי במלא הקיטור.
כן. אני זקוקה לכסף ולא יכולה להרשות לעצמי הפסקה. וכן, אני גם אוהבת את העבודה ונהנית.
למזלי מלוה אותי המטפלת הנהדרת דלי אסנת א. שמאפשרת לי לנתנסות, להצליח ואף ליפול ולמצוא את עצמי והמימון המתאחם לי, כדאני יודעת שתמיד היא איתי ולידי
פרק ב'
פוסטראומה השמנה/ דיאטה והתנהלות כלכלית
מאז שזוכרת עצמי הייתי שמנה וכבדת תנועה עם כמה נסיונות הרזיה ודיאטות. זאת הייתי אני וזה (היה ) מה יש.
לפני כשנה וחצי הרגשתי שלא מסוגלת להמשיך לחיות עם המשקל שלי והתחלתי בתהליך הרזיה עם דיאטנית צמודה. התוצאה לא איחרה להגיע והמשקל וחיי נעשו קלים יותר ויותר. גם התחלתי לעשות הליכות והכושר הגופני שלי הגיע למקומות שמעולם לא הייתי שם וכל זה אחרי גיל 64...
אחרי שעברתי לדירתי הפיצפונת והמתוקה בעזרת שיפוץ מסיבי של חברי – ה"איש שלומים" ניגשתי לטפל גם במינוס בבנק.
ולפתע ראיתי שאני מצליחה אפילו לשים בצד סכום קטן בסוף החודש (חוץ מהחודש שלא עבדתי כמעט). ולא היתה מאושרת ממני..
לפני כשבועיים הבנתי שההתנהלות הכספית והדיאטה הן בעצם אותו הדבר ושהייתי צריכה להגיע בטיפול למקום בו אני נמצאת היום- שקטה, שלוה ורגועה ושמחה כדי להצליח להיות הגיונית ולהבדיל בין עיקר לטפל, להתוות דרך וללכת בה לאורך זמן. ולהיות גאה בהישגים. וכל זאת יד ביד עם אסנת המטפלת שלי
אין מצב שאפשר להגיע למצב הזה ללא טיפול אינטנסיבי ומתאים.
פרק ג':
זועמת והמשפט
-אז אם את כל כך מאושרת שושן, מדוע את כה זועמת?
בדיוק בגלל זה.
בדיוק כשרואה הום את ההצלחות שלי והן לא מעטות ולא מבוטלות, הכאב והזעם מתגברים. הכאב על השנים הפסדתי, על החיים שהתמסמסו, על שאין לי פנסיה וביטחון כלכלי ועל הטיפול הכושל.
ואני בת 65.5
לפני מספר שנים תבעתי עם עו"ד רוני א.ס. את המדינה על הטיפול הכושל בנפגעות תקיפה מינית וגם שם העבודה, האין פנסיה והשנים שהפסדתי בתור אישה ועובדת היוו את העיקר ולצערי המשפט נגמר די בקול ענות חלושה.
(ועל כך בפוסט נפרד)