ממרום שנותי יכולה להגיד ש"אושר" כמו אהבה וכמו עוד כמה דברים, הוא משהו חמקמק...
קשה להגדרה...סובייקטיבי לגמרי תלוי... גורמים (זמן, מקום, מצב רגשי, פיזי ועוד), לכן קשה לעתים להבין מישהו שכביכול יש לו הכל...
והוא אינו מאושר...
הבן שלי בן 27. בן יחיד. אנחנו אוהבים אותו ועושים למענו ככל יכולתינו.
מעולם לא לחצנו עליו לעבוד, להביא כסף הביתה, להשתתף בהוצאות הבית. כל אשר עשה רצינו שיעשה בכיף ונחת ככל האפשר.
אנחנו משלמים שכר לימוד. מחזיקים את רכבו. נותנים ו/או קונים בגדים. נותנים כסף לסיגריות והוצאות נוספות, כשמבקש.
מפקידים כסף לחשבונו...חברתו חיה אצלינו כמה שנים (לאחרונה נמצאת פחות), גם על חשבונינו.
לדעתי...הבן שלי אמור להיות מאד מאושר...חסר דאגות...
חברה? - יש, חברים? - גם! נראה טוב. מתלבש טוב. הולך לחדר כושר. לומד. בעל רכב. לא חסר לו כלום...
והנה בשיחה ביום שישי בערב, אני שומעת עד כמה הוא אינו מאושר...
לא מאושר עם חברה, לא מאושר מזה שעדיין מתגורר בבית עם ההורים, לא מאושר מזה שלא יודע באם להמשיך בלימודים
ומה ללמוד, או להתחיל לחפש עבודה...מרגיש שטרוד כל הזמן בלימודים, חש שאין לו זמן לכלום...
כשהקשבתי לו הרגשתי מפוצלת: מצד אחד רציתי להגיד שהוא בר מזל. איזה דאגות יש לו כבר?
יש לו משכנתא? דאגות פרנסה? הסנדויץ' מוכן מדי בוקר. כך גם כל הארוחות. הבגדים מכובסים, התשלומים משולמים...
אנו לא מבקשים עזרה בכלום, לא דורשים כלום...אז לו קשה? הוא לא מאושר?
מצד שני...
הבנתי שלא משנה כמה אנו נעטוף ונרפד...הוא חייב להתמודד עם החיים...כמו כולנו, הוא חייב לעשות בחירות, לקבל
החלטות ולעשות דברים, כי אף אחד אינו יכול לעשותם במקומו...
הרגשתי צביטה בלב...רציתי איכשהו לעזור...אמרתי שאולי כדאי לעשות סדר יום שבועי...לרשום באיזה יום הוא לומד,
באיזה יום חדר הכושר, כמו שלימדו אותם בתחילת לימודיו במיומנויות הלמידה? אולי זה הזמן ליישם...
באם יחליט בראש שביום מסויים, בשעה מסויימת הוא הולך לחדר כושר - יתכן ויצליח להיות נוכח שם מבלי לחוש רגש אשמה
על זה שלא הספיק לעשות עוד תרגיל או לא פגש חבר? ניסיתי להגיד שבאם הוא מחליט ללכת לחברים, אז שיהינה מהחברים,
ולא ישב אצל החברים ויחשוב על לימודים, החברה ודברים אחרים...שישתדל להיות נוכח, שיהיה בהווה, שינסה להינות מהכאן ועכשיו...
הוא רק התעצבן. סתמתי את פי! באם אינו מוכן לשמוע...אין בידי לעזור.
קשה להגדרה...סובייקטיבי לגמרי תלוי... גורמים (זמן, מקום, מצב רגשי, פיזי ועוד), לכן קשה לעתים להבין מישהו שכביכול יש לו הכל...
והוא אינו מאושר...
הבן שלי בן 27. בן יחיד. אנחנו אוהבים אותו ועושים למענו ככל יכולתינו.
מעולם לא לחצנו עליו לעבוד, להביא כסף הביתה, להשתתף בהוצאות הבית. כל אשר עשה רצינו שיעשה בכיף ונחת ככל האפשר.
אנחנו משלמים שכר לימוד. מחזיקים את רכבו. נותנים ו/או קונים בגדים. נותנים כסף לסיגריות והוצאות נוספות, כשמבקש.
מפקידים כסף לחשבונו...חברתו חיה אצלינו כמה שנים (לאחרונה נמצאת פחות), גם על חשבונינו.
לדעתי...הבן שלי אמור להיות מאד מאושר...חסר דאגות...
חברה? - יש, חברים? - גם! נראה טוב. מתלבש טוב. הולך לחדר כושר. לומד. בעל רכב. לא חסר לו כלום...
והנה בשיחה ביום שישי בערב, אני שומעת עד כמה הוא אינו מאושר...
לא מאושר עם חברה, לא מאושר מזה שעדיין מתגורר בבית עם ההורים, לא מאושר מזה שלא יודע באם להמשיך בלימודים
ומה ללמוד, או להתחיל לחפש עבודה...מרגיש שטרוד כל הזמן בלימודים, חש שאין לו זמן לכלום...
כשהקשבתי לו הרגשתי מפוצלת: מצד אחד רציתי להגיד שהוא בר מזל. איזה דאגות יש לו כבר?
יש לו משכנתא? דאגות פרנסה? הסנדויץ' מוכן מדי בוקר. כך גם כל הארוחות. הבגדים מכובסים, התשלומים משולמים...
אנו לא מבקשים עזרה בכלום, לא דורשים כלום...אז לו קשה? הוא לא מאושר?
מצד שני...
הבנתי שלא משנה כמה אנו נעטוף ונרפד...הוא חייב להתמודד עם החיים...כמו כולנו, הוא חייב לעשות בחירות, לקבל
החלטות ולעשות דברים, כי אף אחד אינו יכול לעשותם במקומו...
הרגשתי צביטה בלב...רציתי איכשהו לעזור...אמרתי שאולי כדאי לעשות סדר יום שבועי...לרשום באיזה יום הוא לומד,
באיזה יום חדר הכושר, כמו שלימדו אותם בתחילת לימודיו במיומנויות הלמידה? אולי זה הזמן ליישם...
באם יחליט בראש שביום מסויים, בשעה מסויימת הוא הולך לחדר כושר - יתכן ויצליח להיות נוכח שם מבלי לחוש רגש אשמה
על זה שלא הספיק לעשות עוד תרגיל או לא פגש חבר? ניסיתי להגיד שבאם הוא מחליט ללכת לחברים, אז שיהינה מהחברים,
ולא ישב אצל החברים ויחשוב על לימודים, החברה ודברים אחרים...שישתדל להיות נוכח, שיהיה בהווה, שינסה להינות מהכאן ועכשיו...
הוא רק התעצבן. סתמתי את פי! באם אינו מוכן לשמוע...אין בידי לעזור.