היה
הנה לפניכם בתצלום השקשוקה האדומה שבה צפות שמשות קטנות צהובות חלמוניות, ממש כמוחו של גיבור הספר שבו מתפשטת האנטרופיה/דמנציה ובה צפות שמשות קטנות של מודעות
"היה או לא היה" תוהה הגימלאי הדמנטי צבי לוריא, ואנו - קהל הקוראים וגיבור הספר בראשם - יודעים מה ההתחלה, אבל מה הסוף - לסיפור אין סוף וכל אחד טווה לו את קורי סוף העלילה בדימיונו וכראות עינו
אני מתמוגגת מהמטפורות של הסופר - המינהרה על כל האסוציאציות הנובעות ממנה , שם גיבור הספר: צבי, שכאשר הוא מאבד את זהותו - שוכח את שמו - יורה הבידואי הגר בחורבה נבטית עתיקה, בצבי המופיע לפתע ואיננו יודעים הירה בחית הבר, או זהותו של הצבי/ האדם ( להזכירכם בסיפור העקדה את האייל הנאחז בקרניו)
עלילת הספר מתחילהם קבלת האישור הרשמי לשיטיון ( יבורך הסופר המשתמש במילה בעברית למצב זה , כמו שהוא משתממש במילה העברית נווטן לווייז )של גיבור הספר צבי לוריא
תרדמה נופלת על אשת גיבור הספר בחמלתה עליה עם קבלת בשורת האיוב (עמוד 17) (אלי לא מגיעים רחמי חמלת השינה בשעה שאני מתמודדת עם בשורות איוב) אבל גיבור הספר אינו נרדם הוא מדבר בהמון רוחו אל מכוניתו (עמוד 18) - גם אני מדברת בדברי כיבושין עם מכוניתי, ואת המחשב אני מגדפת, אבל הם אף פעם לא עונים, אולי מכיון שאני מחליקה לשון ומחרפת בלאדינו והם אינם דוברים שפה זו. ולי ידוע מפי ידידי שי קוסם המחשבים, שמחשבים משוחחים זה עם זה ואפילו בכנות הנעדרת במקרים רבים בשיחות בין אדם לחברו (עמוד256)
לפחות אין במכונית ובמחשב נצנוץ חרדה כבעיני בן גיבור בספר יואב כאשר הוא מדבר עם אביו (עמוד 35) אבל בעיני יש יותר מניצוץ חרדה כאשר גיבור הספר מחליט לקעקע את קוד ההתנעה של המכונית על זרועו - למותר לציין את האסוציאציה העולה למספר המקועקע על זרועם של ניצולי השואה - בן אדם מתהלך עם מספר על ידו ...( עמוד 220) .אני מזועזעת שגיבור הספר ממשיך לנהוג בכבישי הארץ במצבו זה (עמוד 216) וזה עוד מצב טוב, אומר לו המקעקע :כאשר תשכח את שמך, אקעקע אותו על זרועך השניה - אדם השוכח את עצמו ( עמוד 245) שאינו יודע מי הוא, מקעקע לעצמו את זהותו . והאם יקעקע לעצמו זהות מישהוא אחר? ( עמוד 218)
עמדותיו הפוליטיות של המחבר ( שאני חולקת עליהן) א.ב. יהושע מחלחלות לסיפור המעשה המספר על השערה מופרכת שכל הפלחים והבידואים תושבי הארץ הזאת הם יהודים שזהותם נשתכחה. השערה מופרכת - אבל אופטימית ונותנת תקווה מציין א.ב. יהושע(עמוד 70) בעיקר אם מנסים להשתיל לערביה פלשתינית לב יהודי ישראלי - מזל שזו נפטרה והלכה לעולמה לפני שעמדנו בפני הסוגיה ההומניטרית הזו ( עמוד 187) תקווה הומניטרית ואופטימית כן, כמו במירפאת הילדים בבית החולים שם שוכבים ילדים יהודים ליד ערבים, ישראלים ליד פלשתינאים, אינפוזיה ליד אינפוזיה וכל הגבולות מיטשטשים (עמוד 213) - אבל כל האווירה ההומניטרית מתפוגגת כאשר הבידואים מתגוררים על גבעה המפריעה למסלול תיכנונו של כביש - אז שיזוזו גבעה אחריה (עמוד 123).
המחבר מביע עמדה גם בעוד נושא שנוי במחלוקת: סבל פיזי מזכך את הנפש רק ברומנים או בפילוסופיה אבל במציאות הוא משפיל ומיותר(עמוד 105). ויש אנשים המאמינים בהמתת חסד, כמו שיש אנשים אשר שולפים את אלוהים לפי הצורך כשם שאדם שולף ממחטה לקנח דמעה או זיעה ומשליך לאחר השימוש(עמוד 118)
מכאן לסוגית הקברים. אני בזה לרודפי הקברים, לעבודת האלילים המתרחשת סביב קברי הבבא סלי, הרבי נחמן מברסלב, הרב עובדיה יוסף והרבי מלובביץ'. איסור מפורש בתורה לדרוש אל המתים "לא ימצא בך .... ודורש אל המתים" - ספר דברים פרק י"ח, ואיסור זה עוד מורחב בתלמוד בבלי מסכת סנהדרין, דא עקא שבימינו יראי ה' דשים אותו בעקבם.
משה רבנו נפטר על הר נבו ומקום קבורתו לא נודע (פרק אחרון בספר דברים) כדי לגדור גדר בפני עברה זו, ואילו כאן רצים ומגיירים כל קבר שיך מוסלמי - עד שמתבררת הטעות ( עמוד 189)
ושוב חוזר אלינו הצבי שהשיטיון שיחרר את חרצובות מוחו מכבלי נורמות, מחשש לתת אימון בבני אדם, מחשיבה בתלם,
האם כדאי שקצת חוסר מודעות, שקורטוב התעלמות מקשיים , ישחרר גם אותנו.....