בקיצור: איך הוא הצליח להשמיץ את כולם ולא לשלם פיצויים? $$$ [4507]
אל רשימת התגיות המסודרת ( <- קליק על)
אל רשימת הפוסטים המסודרת בבלוג שלי ( <- קליק על)
אל רשימת הנושאים שלי ( <- קליק על)
זה הסיפור להיום. אם זה מוצא חן בעיניכם, תבואו גם מחר. אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, יחכה לכם סיפור חדש.
אתמול, 20.8.2018, בגיל 95, הלך לעולמו אורי אבנרי. אני מניח שראתם את מה שנכתב עליו בעיתונים, ושודר גם ברדיו ובטלביזיה. אוסיף רק את נקודת המבט שלי.
מימין לשמאל
אורי אבנרי החל את דרכו כחבר באצ"ל, לוחם במלחמת העצמאות, מחבר השיר "שועליו של שמשון", שיר פטריוטי ביותר. אחרי מלחמת העצמאות כתב את הספר "בשדות פלשת 1948", אף הוא ספר פטריוטי, ואז שינה את דיעותיו וכתב את הספר "הצד השני של המטבע", עם מבט אחר על המלחמה.
אורי אבנרי היה אדם מבריק מאוד. הוא רכש את השבועון "העולם הזה" ומשך ארבעים שנה, משנת 1950 עד שנת 1990, הוא ערך אותו והשתמש בו ככלי ביטוי לדיעותיו. לעיתון היו אלפי קוראים, ולדבריו של אבנרי היה הד גדול, אך בפועל השפעה קטנה. אורי אבנרי היה במידה מסוימת נביא, כאשר הכיר בזכויות ערביי פלסטין, והטיף ל"השתלבות במרחב", כלומר לנהל מדיניות של רדיפת שלום. היום גם אנשים ב"ליכוד" מכירים ככך שיש ציבור פלסטיני, שיש לנהל איתו מו"מ, גם אם לא על מדינה עצמאית. אבל "השתלבות במרחב"? המדינה היהודית היא עדיין נטע זר במזה"ת המוסלמי, שנואה לחלוטין, ולא כל כך בגלל המדיניות של ממשלות ישראל.
תמונות של
אבל "העולם הזה" לא היה רק עיתון פוליטי. הצלחתו של העיתון התבססה גם על פירסום קטעים בעלי אופי מיני וסנסציוני. היה בעיתון מדור רכילות, שעניין רבים, היה בו מדור סאטירי מוצלח והיו תמונות של בחורות נאות בלבוש מצומצם (לא עירום), כולל השער האחרון, שמשך את העיניים, כשהעיתון היה תלוי בקיוסקים. דומני שעד להופעת "העולם הזה", וגם לא בתקופתו – לא היה שום כלי פירסום, ששילב בדפיו תמונות כאלה.
מאבק ב
אורי אבנרי ניהל מאבק מר במימסד השולט במדינת ישראל בשנים ההן, ובמיוחד בדוד בן גוריון. בן גוריון שילח בו את השב"כ (שנודע אז בשם ה"ש.ב."), שאנשיו שברו לו את העצמות, שמו פצצה בבית הדפוס בו הודפס העיתון, וגם הוציאו לאור שבועון מתחרה בשם "רימון". אך אבנרי לא נכנע, ורק ירידת התפוצה של עיתונו גרמה לו לוותר על העיתון, ולהסתפק בכתיבת מאמרים, בה הוא המשיך כמעט עד יומו האחרון. במאבק הזה נעזר אבנרי לא מעט בשמואל תמיר, שניהל מאבק מקביל, אבל באמצעות המערכת המשפטית. אולם היחסים האישיים בין שני האישים הללו, בעלי האגו, לא היו טובים.
לשון הרע
בעיתון "העולם הזה" פירסם אבנרי כמה וכמה פרשיות שחיתות. הוא תקף אנשים רבי עוצמה, כמו אבא חושי, ראש העיר של חיפה - אך אף אדם, שהושמץ חריפות בעיתון, לא העיז להגיש נגדו תביעת דיבה. גם לא, כאשר אחרי פרשת "שורת המתנדבים" שונה חוק לשון הרע, כך שתינתן לפושעים האפשרות לתבוע את חושפיהם. אבל שינוי החוק לא הועיל למפא"י, ואורי אבנרי יצא בשלום מכל הפרשיות החמורות שפירסם. באותן השנים הייתי קורא, מפעם לפעם, את העיתון, כשהיתה כתבה שעניינה אותי. נסיתי להבין איך קרה שהעיתון לא הפסיד בשום תביעת דיבה (אלא באחת מינורית לחלוטין)? אחרי כמה שנים הבנתי את שיטת העבודה של "העולם הזה": העיתון החזיק "תיק" על כל אישיות שהיה סיכוי שתעניין את הציבור. לתוך התיק הזה דחפו הכתבים כל שמועה וכל בדל רכילות על אותו האיש. כאשר היה בתיק מספיק חומר משמיץ, שאיננו רכילות, אלא ניתן להוכיח אותו, כמו שאירע בפרשיות "שורת המתנדבים" ו"משפט קסטנר" – יצא העיתון בכתבה ענקית, שהכילה גם את כל קטעי הרכילויות המרושעות על אותו אדם. אבנרי ידע שהאדם המושמץ לא יעיז להגיש תביעת דיבה, שגם אם תיצלח, ותגרום לאבנרי לשלם פיצויים לנפגע – הנזק הפוליטי והאישי שייגרם לאותו אדם יהיו בלתי נסבלים. וכך פעל אורי אבנרי משך ארבעים שנה, ולא כשל אפילו פעם אחת.
להגיע לשלום?
כאמור לדבריו של אורי אבנרי היה הד רב, אבל השפעה מעטה. להתקפות שלו – לא היה אימפקט. בן גוריון היה שולח את המאבטח שלו בכל יום ששי בבוקר לקנות עבורו את העיתון, קורא, מתעצבן, אבל הפרסומים והשערוריות לא הזיקו לבן גוריון כהוא זה. את הנזק לבן גוריון עשה הוא עצמו במו ידיו, ולא אף אחד אחר. גם המחשבה להגיע לשלום עם הערבים, בארץ ובארצות הסמוכות, המחשבה הזאת – לא צלחה. אבנרי חשב שנוכל להגיע להבנה עם הערבים, ולא צדק. מי שצדק היה זאב ז'בוטינסקי עם "קיר הברזל", שיבהיר לערבים שאין להם סיכוי לגבור עלינו, "קיר הברזל" שנשבר מאז "מלחמת לבנון השנייה", במהלך כל "המבצעים" על גבול רצועת עזה.
עוד
אם לא קראתם עדיין, או שאינכם זוכרים את מה שקראתם מזמן, אני ממליץ בפניכם לשוב ולקרוא על שמואל תמיר בכתובת:
התגובות אינו נקלטות
עדיין נמשכת התקלה של היעלמות כל תגובה כשכותבים אותה. כדי לראות את התגובות האחרונות, היכנסו לדף
האם אני צודק? אל תסכימו אתי.
מה אתם חושבים? מה אתם מרגישים?
יוסף רגב
-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-
המונה היומי: עד היום היו 833,629 כניסות לבלוג שלי, וזאת מאז שהתחלתי ב-22.2.2006
תגובות
אם בהמשך הקטע (הפוסט) הזה יש תגובות, קיראו גם אותן. כשאנשים מתווכחים אתי, עולות נקודות חשובות, שלא נכנסו למסמך המקורי שכתבתי.
אם הדברים שכתבתי פה מעוררים אצלכם מחשבות, והרי לשם כך אני כותב אותם, אנא, הגיבו לדברי בבלוג עצמו, ע"י קליק על "הוספת תגובה", כדי שאדע שקראתם וחשבתם עליהם.
אם התגובות שלכם מתייחסות לנקודה מסוימת במה שכתבתי, סמנו אותה בשדה "נושא" ע"י מספר בסוגריים מרובעים כפולים, לדוגמה [[1]], ואני אכניס את המספר הזה בתוך הטקסט שלי.
כיתבו תגובות. אל תהססו. אין צורך להיות בלוגר רשום. אין חובה לתת כתובת דוא"ל. כל אחד יכול לכתוב את שמו – ולהגיב (עד 500 מילים).
אם האותיות קטנות וקשה לכם לקרוא – לחצו על מקש ה-CTRL ביחד עם מקש התו "+" (פלוס), ואז האותיות יוגדלו.
תגיות
את רשימת התגיות מסודרת לפי מספר הפוסטים תוכל לראות אם תרדו למטה.
את רשימת התגיות מסודרת לפי סדר אלפאבתי, ניתן כאמור לראות בכתובת:
חיפוש מאמר, או נושא, בשדה "חפש בבלוג הזה", בפינה הימנית העליונה של החלון הזה.
את רשימת הנושאים בבלוג שלי וגם את הוראות השימוש, ניתן לראות בכתובת:
תגיות: הסטוריה, אורי אבנרי, מלחמת העצמאות, פוליטיקה, ימין ושמאל, מלחמת ישראל ערב, ז'בוטינסקי, לשון הרע, עתונות, תקשורת שקרים, בן גוריון, השב"כ, שמואל תמיר, פלשתינאים, אבא חושי, שורת המתנדבים, משפט קסטנר,