עכשיו שאני בוכה, במקום לשיר

עכשיו שאני בוכה אני נזכרת איך היא אמרה לי בקול ה[כמו]חומל שלה, ה[כמו]חם שלה, שדיכאון זה מחלה.

ואני האמנתי.

ועכשיו, שאני בוכה בוכה בוכה,

במקום לעבוד,

במקום לשתות קפה עם חברה,

במקום לשיר,

אני שואלת את עצמי לאן נעלמו עשרות השנים המבוזבזות בהן האמנתי שהבכי הזה, כל הבכי הזה, הוא דיכאון בל יעבור.

מתי התחלתי להאמין שאני חסרת תקווה.

מתי התייאשתי.

מתי היא גרמה לי להתייאש.

ואיך יתכן שעל הייאוש הזה היא לא משלמת שום מחיר.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

עשרים ושתיים שנים של טיפול קלוקל.

עשרים ושתיים שנים שמהן יצאתי מבודדת לגמרי, במצב כספי נוראי, מכורה לכדורים, בלי שהקמתי משפחה,

במצב פיזי נוראי (בין השאר עליתי כשלושים קילו) ועל סף התאבדות.

ועכשיו, אומרים עורכי הדין, אי אפשר לתבוע אותה.

מגנוני הצדק קיימים - אבל לא בשבילי.

כנראה לא בשביל אף מטופל.ת שנפגע ממטפל.ת.

ואין אף כתובת בשבילי.

אין אף כתובת לנפגעי.ות טיפולים נפשיים.

אני לבדי.