והפעם, לכבוד החג, שמחה להביא בפניכם ראיון שערכתי עם צפורה לביא, בעלת תואר מוסמך בספרות עברית מאוניברסיטת תל-אביב, מורה ומדריכה לליקויי שמיעה במשך שנים רבות, שספרה "לא נפסיק ללכת" הוא סיפרה השלישי(השנה ראה אור ספרה הרביעי "עקבים בחול" עליו תוכלו לקרא כאן .)
גילוי נאות- ספר זה ראה אור בהפקה אלקטרונית של הוצאתי וניתן לרכישה כאן .
מוזמנים להגיב, לשתף להעיר ולהאיר, כמו תמיד. והכי חשוב- קריאה נעימה!
ראיון עם צפורה לביא- "לא נפסיק ללכת"
שאלה:מה הביא אותך לכתיבה בנושא העלייה האתיופית?האם יש לך קשר אישי לנושא, הכרות מיוחדת עם בני העדה?למה היה לך חשוב לכתוב את הספר הזה?
תשובה: הכרתי ילדים ממוצא אתיופי בכיתתי. במשך מספר שנים הגיעו אלי כשבעה ילדים. יצרתי קשר חם איתם ועם הוריהם ולמדתי להכיר אותם. במיוחד התרשמתי מן האחים הבוגרים של הילדים. מצאתי אותם הגונים, אצילים, שעברו אירועים קשים, שנגעו ללבי. רציתי לכתוב עליהם ונוכחתי שאיני יודעת כלום על המסורת, החגים וכו'
שאלה: מה תוכלי לספר על תהליך ההכנה, על התחקיר? האם ניפגשת עם אנשים, נעזרת בחומר עיוני, מקורות מידע? באם פנית לאנשים, האם היה שיתוף פעולה, היענות או בעיקר פליאה?
תשובה: כשפרשתי מעבודתי, קראתי ועיינתי בספרים רבים הקשורים באתיופים ורק לאחר שבע שנות מחקר, הרשיתי לעצמי לכתוב את ספרי. בשנה האחרונה לעבודתי במכללת לוינסקי, היו לי שתי סטודנטיות אתיופיות שבאו אלי לאחר הקורס שהעברתי להם, לבקש עזרה. התניתי את עזרתי בתשובה על מספר שאלות על העדה. לאחר שסיפרתי להן על מה אכתוב, הן החלו לשתף פעולה. רק אז העזתי לגשת לכתיבת ספרי. כפי שציינתי, בהתחלה הן לא נטו לשתף פעולה, אלא לאחר שהבינו שאשתמש במידע שגילו לי בצורה חיובית למען העדה.
שאלה: איך התקבל הספר על ידי קהל הקוראים? מה הפידבקים שאת הכי זוכרת? האם יצרת קשר עם הקהילה האתיופית עם יציאת הספר, האם היה לך חשוב שהוא יתקבל גם על ידם?
תשובה: היה קשה לשווק את הספר. אנשים ותיקים בארץ לא הבינו מה מצאתי בעדה המוזרה הזו, והאתיופים עצמם, התפלאו ש"בחורה לבנה טורחת לכתוב עליהם". קיבלתי כמה שיחות טלפון כאלה. יצרתי קשר דרך הסוכנות עם מדריכים אתיופיים. אלה התרשמו מאוד. מרכזי קליטה החלו לקנות את הספר. אני עצמי מוכרת מעט ספרים בכל הרצאה שאני מוזמנת אליה.
שאלה: מה המסר העיקרי שחשוב היה לך להעביר? האם לדעתך הוא עבר?
תשובה: רציתי לקרב את העדה אל תושבי הארץ. רוית כהן, אנתרופולוגית יישומית כתבה לי: "אני מוצאת בו דיוקים מצוינים, תיאורים אמיתיים וחושבת שהוא צריך להגיע ליותר ויותר אנשים ובעיקר לאנשי מקצוע שעוסקים עם הקהילה. הספר מצליח לתאר ברגישות את מצב "הצד האחר" ואני כל הזמן צריכה להזכיר לעצמי, שפרנג'ית כתבה אותו ולא בת הקהילה". חלק מן האנשים שקראו אמרו לי, שחיפשו אתיופי לחבק, עם סיום קריאת הספר.
הייתי רוצה שהרבה יותר אנשים יקראו אותו ויכירו את האתיופי כפי שהוא באמת.
שאלה: בספר ישנה התמקדות מיוחדת בתהליך הקליטה וההתאקלמות של המשפחה, כשמסע העלייה ורצח האב על ידי הפרשים הסודנים, מופיעים כהבזקים. מדוע בחרת בחלוקה כזאת?
תשובה: חשובה הייתה לי הכרת ההיסטוריה העקובה מדם, שעברו אותה האתיופים בדרכם לארץ, אך העדפתי שזה יהיה ברקע, בהבזקי זיכרון, כי העיקר בעיני, היא ההתמודדות עם הזיכרונות כאן בארץ, תוך כדי שיקום חייהם.
שאלה: כמה מילים על הכריכה המיוחדת
תשובה: הרקע לתמונת האישה, הן עבודות ריקמה ששאלתי מן המרכזייה עבור האתיופים הקיימת בת"א. צילמנו אותן בהוצאת הספר (ברשות כמובן) ואז ישבתי עם הגרפיקאי למצוא את דמות האישה הצעירה המתאימה לגיבורת הסיפור. הגרפיקאי בנה אותה מדמיון לתמונות שונות ואני בחרתי את דמות הבחורה ש"נגעה בי".
שאלה: האם יש משהו שהיית רוצה להוסיף, שחשבו לך שידעו?
תשובה: רציתי להודות לך חמדה על המעורבות והריאיון וגם לספר, שאת שם הספר: "לא נפסיק ללכת" לקחנו משירת מקהלת הילדים האתיופיים עם שלמה גרוניך: "לא נפסיק ללכת לארץ ישראל".
תודה רבה וחג שמח!
>