לאחרונה גיליתי על עצמי משהו מעניין ומפתיע בעקבות מבחן אישיות שעשיתי דרך האינטרנט. לפי תוצאות האבחון נכתב שיש לי אישיות מסוג INFJשנחשבת אישיות הכי מורכבת ונדירה (בסביבות אחוז וחצי מהאוכלוסייה). תחילה לא התייחסתי ברצינות אך כשהתחלתי לקרוא הופתעתי מהתיאורים שמאוד הזכירו לי את עצמי ואת נטיותיי מגיל מאוד צעיר. כמובן שאפשר לומר ש"תיאוריות בפסיכולוגיה הן לא מדע מדוייק, תמיד יבוא חוקר אחר עם דעה מנוגדת" אבל אני מסתכל על התיאוריה במבט רטרוספקטיבי מאוד רחב בתור "זקן" בן 37 שכבר יכול להרשות לעצמו לנתח וללמוד מניסיון העבר.
יש הרבה אנשים שמדברים על INFJבYOUTUBEאבל מצאה חן בעיני במיוחד הגברת הצעירה הזאת שמסבירה באופן יוצא מהכלל את התופעות המוזרות שחווים אנשים כאלה מגיל מאוד צעיר. התיאורים שלה ממש עשו לי צמרמורת...
אלה המאפיינים שהתחברתי אליהם יותר מכל:
מאפיין ראשון: "התחושה שאני זקן בגוף של ילד":
ממש מגיל 0 היה לי הרבה יותר קל להתחבר ולתקשר עם אנשים מבוגרים ממני, לשאול שאלות חכמות, לנהל דיון ואפילו להתווכח ולהביא דעות מנוגדות. גם היום כפי שיעיד כל מי שמכיר אותי, אני לא טוב בשיחות חולין (Small Talk) אבל כשזה מגיע לנושאים מאוד כבדים ועמוקים, אני מסוגל מאוד להיפתח ולהיסחף לשיחות פילוסופיות ארוכות.
מאפיין שני: הקונפליקט הפנימי שבין לאהוב אנשים לבין לרצות להתבודד
זה החלק הכי מעניין ומוזר כי מצד אחד אני אדם ידידותי וחברותי כפי שתמיד אומרים לי "כיף להיות איתך", ומצד שני יש לי צורך להתבודד ולהיות עם עצמי, לעשות משהו לחלוטין לבדי. ייתכן שמכאן מגיע האבחון השגוי והשקרי (עד כדי זדון) שמשרד החינוך תפר לי בילדותי עם הטענה שיש לי "אישיות סכיזואידית", אבחנה מאוד פוגענית ומזיקה כי ההגדרה של הפרעה כזו היא "אדם שלא מסוגל ולא מעוניין לנהל קשרים חברתיים" מה שמעולם לא היה נכון לגביי (וכל מי שמכיר אותי מופתע כשאני מספר על כך). סבלתי מאלימות מאוד קשה של ילדים בביה"ס כי הם היו אלימים ומופרעים ולא כי הייתי סגור ו"לא חברותי"!!
התיאוריה לגבי INFJמסבירה שאנשים עם אישיות כזו נקשרים באופן כה עמוק לאנשים אחרים עד כדי שזה מתיש ומעייף להיות מסוגל כל הזמן להזדהות ולחוש אמפטיה כלפי מישהו אחר ולהתחבר אליו אפילו תוך כדי התעלמות מהצרכים שלי, לכן מעדיפים מדי פעם לקחת פסק זמן ולאסוף כוחות מחדש.
מאפיין שלישי:בהמשך למאפיין השני, היכולת להבין ולהזדהות עם אנשים עד כדי לחיות את חייך בנעליו של אדם אחר.
חברים תמיד מתארים אותי כאדם שיודע להקשיב ומבין אותם הכי טוב מכפי שמישהו אי פעם הצליח להבין. בנעוריי הייתי בקשר עם נערה שעברה אונס והיו לה מחשבות על התאבדות ולדבריה בזכותי היא בחרה לאהוב את החיים. כשאדם מספר לי על צרותיו אינני רק מקשיב ומבין אלא ממש חווה בעצמי מגוף ראשון את מה שעבר כאילו הייתי במקומו. אנשים מאוד מחמיאים לי לטענתם על כך שאני לא רק מקשיב להם בקשב רב וסבלנות אלא גם נותן להם עצות טובות (ואני מודה שלפעמים אני בעצמי לא יודע מאיפה זה מגיע אליי).
מאפיין רביעי:היכולת "לקרוא" אנשים
שפת גוף, הבעות פנים, דברים שבן אדם לא אומר אבל אני חש שזה מה שהוא רוצה לומר - משהו שתמיד הפתיע גם אותי וגם את האנשים שהצלחתי להבין. אפשר לקרוא לזה סוג של טלפתיה. לדוגמא תמיד היה לי קטע כזה שאם אני רואה בטלוויזיה אנשים מתווכחים או ראיון עם מישהו שמאוד נפגע, נבוך או מאוד כועס ומתעצבן, אני מרגיש חוסר נוחות גופנית ממש, הרגשה נוראית שאני חייב לכבות את הטלוויזיה או להעביר ערוץ, בזמן שאנשים מסביבי או בקהל שבאולפן צוחקים וחושבים שזה מצחיק, אני מרגיש רע. אם אני מנסה להתעלם זה רק מחריף.
מאפיין חמישי:חוש ואינטואיציה אומנותית
מאז שאני זוכר עצמי הסתכלתי באופן מאוד שונה על יצירות אמנות בין אם זה מוזיקה (התחום שהתמקצעתי בו בסופו של דבר), סרטים, סדרות טלוויזיה או אפילו ציורים ותמונות. לדוגמא, בתור ילד תמיד חשתי צורך לבכות כשחגגו ימי הולדת בגן ושרו "יום הולדת חגיגה נחמדת" או "בידיים טח טח טח" ולא הבנתי מדוע. היום בתור מוזיקאי אני מבין שהשירים האלה כתובים בסולם מינורי כלומר יש להם מנגינה עצובה! גם בתור ילד הייתה לי נטייה כזו להחליף לשירים את המילים, בדרך-כלל באופן מצחיק.
יש לעיתים תמונות שאני רואה באינטרנט, אפילו מאוד פשוטות שאני מקבל מהן תחושה מאוד עמוקה של רוגע, שלווה ואושר. אני מסוגל לשבת שעות באינטרנט ולעבור על עשרות אלפי תמונות רקע ועדיין לא למצוא את התמונה ש"עושה לי את זה" באמת...
כשאני צופה בסרט אני מבחין בפרטים מאוד קטנים שלרוב מתעלמים מהם, ייתכן שמסיבה זו פעמים רבות אני יודע מראש מה הולך לקרות ומה תהיה הסצנה הבאה והרבה פעמים קרה לי שאמרתי מילה או משפט הרבה לפני שהדמות בסרט אמרה אותן (ואני מתכוון לצפייה בפעם הראשונה כמובן). אינני מסוגל לצפות בסרט או סדרת טלוויזיה אם אני לא מתחבר לעלילה, לדמויות ולרעיון הכללי ולכן אני מאוד זהיר ובררן לגבי מה שאני בוחר לצפות. יש תכנים שיכולים להרוס לי לחלוטין את מצב הרוח עד כדי דיכאון!
אני אגב זוכר כמה ימים ראיתי את העולם בשחור ולבן אחרי שצפיתי בפעם הראשונה בסרט "הקיץ של אביה" (שמבוסס על סיפור חייה של השחקנית גילה אלמגור) והאווירה העכורה של העולם בו מתרחשת העלילה פשוט לא יצאה לי מהראש.
מאפיין שישי: ניבוי עתידות
לא הייתי משתמש במושג הבומבסטי "ניבוי עתידות" כי זאת התופעה הכי מוזרה, הכי מסתורית ולעיתים מאוד לא נעימה עד כדי סבל ועינוי. פעמים רבות ראיתי אירועים עתידיים בחלומות שנים לפני שהתרחשו. אם זה משהו שקרה פעם, פעמיים או שלוש, אולי זה באמת היה צירוף מקרים אבל משהו שקורה לפחות או הרבה יותר מ10 פעמים וברמת דיוק של פרטים מאוד מאוד ספציפיים - מבחינה מתמטית זה כבר לא הגיוני ומפחיד ממש!!
כמו הבחורה שמסבירה בווידיאו, אנשים נוטים לגלגל עיניים:"מאיפה אתה יודע?? מאיפה זה בא לך?" כשאני אומר ומתריע מפני משהו שעומד להתרחש ולרוב באמת קורה (והאמת שמצליח לרוב להפתיע גם אותי!).
מאפיין שביעי: זיהוי אנשים
כשאני רואה בן אדם אפילו בפעם הראשונה, יש לי תחושה מאוד מאוד חזקה לגבי האופי שלו או שלה וברוב אם לא כל המקרים, תחושות הבטן שלי הוכיחו את עצמן כמדוייקות להחריד. יש אנשים שאני רואה בטלוויזיה, שומע את הקול שלהם או אפילו רק רואה תמונה שלהם ואני כבר מרגיש שאני מחבב אותם ומתחבר אליהם.
לעומתם יש אנשים שאני רואה בטלוויזיה או שומע את הקול שלהם ברדיו ואני מרגיש שאני פשוט לא סובל אותם, מרגיש תחושה מאוד חזקה שהאמנות שלהם מזוייפת ולא אמיתית בכלל. דוגמא אחת למשל הזמר אביב גפן שתמיד הרגשתי ממנו אנרגיות שליליות - שחצנות, התנשאות, מגלומניות ובעיקר הרבה מאוד שקר והעמדת-פנים ורק השנה קראתי כתבה על זמרת שלפני 20 שנה עבדה איתו וסיפרה איך הוא השפיל אותה, צעק עליה והטריד אותה אבל כנראה שלו הכל מותר כי הוא בצד הפוליטי ה"נכון". עבורי אישית שום דבר ממה שקראתי שם לא הפתיע אותי, כאילו ידעתי הכל למרות שבחיים לא פגשתי את הבן אדם!!
יעקב