שוב פוסעת......
שוב פוסעת אני במעלה השביל...
עטור שושנים ודבורים...בפריחה שקטה.....
באורה של שמש חמימה מחבקת...מלטפת...
ניחוח רוזמרין מתוק ..ציוץ עליז של דרורים..
מובילה עוד שארית מבשרי אל תוך
קבר טרי....שוב דמעות זולגות מעיני..
על לחיי...שפתי יבשות...גרוני ניחר...
תמונות חיי רצות...עצב ממלא את ליבי.
לא חשה את גופי... הקפוא כלוא בפחדים....
מאחורי ...ומצדדיי העורבים פוסעים אף הם...
לאחרונה הפכו לחברים טובים...שקטים...
דמותה של אימי המחייכת ניצבת אל מול עיני.....
עוד ילד שילדה נאסף אל זרועותיה..שלישי במספר.
קולות הדחפור הקטן ברקע....מכרסם
פוער בורות טריים בשורה...לובן השיש בוהק..
לבאים אחרי..ולמלווים השקטים. הפוסעים אט אט...
ציוץ הציפורים גובר על בכי חרישי...ותהיות....
למה ככה ? פתאום.?!.מי מחליט מתי זה די.?.
פוסעת אני כבתוך חלום..שואלת מי הבא בתור..?.
לא רוצה להניח זריי פרחים......
גם לא אבנים קטנטנות....
רוצה לעוף.....לא לבכות....
מעדיפה פרח בשערי..לא על קברי....
אני.... יפואית הקטנה.
נכתב לזכרה של אחותי סוניה .שוש.