יום הזכרון לכלל חללי מלחמות

                                                           

אמש עם פתיחת יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה, התקיים בצנעה טקס זיכרון משותף ישראלי- פלסטיני 
לא השתתפתי בו ואינני יודע אלו נאומים ואמרות נאמרו בו. אולם אני יודעת ש הצעד הראשון בעיניי בשלום אמת, ברצון אמיתי להפסיק את שפיכות הדמים, הוא להבין גם את הכאב של הצד השני. להבין שאם שכולה היא אם שכולה, שהרג הוא הרג ושאלימות היא אלימות. הצעד השני הוא לפעול כדי להפסיק את המעגל הזה, ואם אפשר אז ביחד.
הטקס צולם ועדיין לא צפיתי בו 



אני מודה ומתוודה. מלחמות ישראל עדיין מדממות בי בכדי שאשתתף בטקס שכזה. אבל אני מבינה שלערביי ישראל (לחלקם הגדול לפחות), קשה להזדהות עם יום עצמאותנו כשלגבי חלקם זהו היום בו נכבשו.
אני בהחלט מבינה גם שמדינת ישראל ברוב טמטומה הכעור לא טרחה לאמצם ולחבקם אליה כאזרחים אחים לחיינו המשותפים במדינה. אני בהחלט מבין שהמדינה עשתה היפך מכך. כך לדוגמה מאז 1948, לא טרחה המדינה לבנות ולו עיר, כפר, ישוב אחד ערבי חדש לצרכי 1.8 מיליון ערבים החיים במדינה.

 יש לי שאלה למחוללי טקס הזיכרון שממש לא מואילים ברוב כסילותם המכוערת לכבד את הנופלים שאינם בני ישראל. מדוע חלקם של 187 בדואים, 22 ערבים ישראלים מוסלמים, 308 דרוזים ומס` ערבים נוצרים צריך לקבל אזכור דל ביותר ועלוב בטקס המרכזי שלנו ברחבת הכותל?
האם הם היו טובים מספיק להגן על המדינה היהודית אך לא מספיק טובים כדי להיות מאוזכרים בצורה ממלכתית ורחבה בטקס המרכזי? .
היכן ה"רגישות החברתית והלאומית" של בנימין נתניהו, של יאיר לפיד? של משה (בוגי) יעלון? של הרמטכ"ל, בני גנץ?.
צר לי לומר לכם: ככה כן בונים חומה, כזו שחוצצת בינינו לבינם.
וחבל - מאוד חבל.