באו ונגיד שנחו חיים במדינה דימיונית. במדינה הדימיונית יש קבוצה של נכים שלא מרוצה מהתנאים שהיא מקבלת, או קבוצה של אתיופים שמרגישים שמפלי אותם לרעה.
אז אותה קבוצה מחליטה לעשות הפגנה. ההפגנה אולי מתבטאת בלעמוד לצד הכביש עם שלטים, או אפילו לחסום את הכביש לשעה שעתיים במחאה על היחס שהם מקבלים. שאר הציבור, שעד עכשיו לא היה מודע לבעיה - הופך להיות מודע, ומחליט לפעול כדי לשנות את המציאות. עשרות אלפי אזרחים (ואולי אפילו מאות אלפי אזרחים) מחליטים לכתוב משרד ראש הממשלה ולמשרדי הממשהלה הרלוונטיים כדי שהם יטפלו בבעיה.
ראש הממשלה והשרים שקיבלו עשרות אלפי (ואולי אפילו מאות אלפי) מכתבים, מחליטים לכנס ישיבת ממשלה שבה כל שר מגיע להחלטה לגבי איך הוא יכול לקדם את הקבוצה שמוחה. שר החינוך למשל יכול להגיד שהוא מקצה תקציב קידום תלמידים אתיופיים, או מנגיש את בתי הספר לילדים נכים, ומקצה מורה ספורט מיוחד לקידום הילדים הנעים. שר הרווחה מחליט להקצות תקציבים לעידוד העסקה של אתיופים ונכים, וכל חברה שתעסיק אדם כזה - תקבל בונוס. השר לבטחון פנים יחליט להביר לכוח המשטרה סדנא בסובלנות ובצרכים של קהילת האתיופים (או קהילת הנכים), ויחליט להעסיק גם שוטרים אתיופיים כדי לקדם הבנה של הקהילה ושיתוף פעולה איתה.
בצורה זו - ההפגנה בעצם מובילה לפתרון של הבעיה של המפגינים.
הבעיה היא שבארץ זה לא עובד. ומה שחר ברור לעין: היכולת של האדם הקטן שעד להפגנה לגרום לשינוי. הפתרון של "לכתוב מכתב" הוא כמוב פתרון נאיבי, אבל בעצם אין פתרון אחר שבעזרתו כל אדם שנתקע שעות בפקק שנגרם מחסימת כבישים בגלל מחאה יכול לקדם את האג'נדה הצודקת שההפגנה אמורה להשיג. הוא פשוט תקוע בפקקים, סובל כי הוא כבר עייף, רעב, צריך אולי כבר לשירתים, חייב לאסוף את הילדים, ועוד.
ובסופו של דבר, הוא מתחיל להתממר נגד מי שמבצע את ההפגנה, ורואה בהפגנה עצמה מעשה אלימות, כי אין לו בעצם דרך לנסות למנוע את ההפגנה הבאה. והוא כבר סבל לא פעם ממחאת האתיופים, וממחאת הנכים, וממחאת הנשים המוכות, ומעוד כמה וכמה רעיונות צודקים שהמחאה בהם הסתכמה בחסימת כבישים ובפקקים של שעות ולא בטיפול בשורש הבעיה ובפתרון אמיתי שלה.
וזה רלוונטי במיוחד כי למוחים יש נטיה לחסום צמתים וכבישים מאוד ספציפיים כמו צומת עזריאלי בת"א או את כביש החוף, כך ששוב ושוב אותם אנשים יושבים שוב ושוב באותם פקקים, בלי באמת יכולת לגרום לשינוי.
אני לא אומרת שצריך להפסיק להפגין נגד חוסר צדק חברתי - אבל צריך גם לזכור שתפקיד ההפגנה הוא להעלות מודעות חברתית, וכשהמודעות החברתית הזו עולה - צריך לעשות איתה משהו מועיל ופרודוקטיבי שיגרום לשינוי אמיתי, ולא רק לבצע עוד הפגנה.