שנה חלפה מאז הפעם הראשונה בה נפגשנו בגן הציבורי, ישובות במעגל, מתחת לעצים ירוקים רחבי צמרת.
עורכות היכרות, מביטות זו בזו, מנסות לזכור שמות,
מקשיבות, מחפשות פנים מוכרות. הקמתי את הקבוצה החיפאית ויצאתי לדרך לא ברורה, לא ידועה, לא הכרתי אף אחת מהנוכחות.
סיפור ההתחלה הינו כאן http://www.tapuz.co.il//blogs/viewentry/7448942
עברנו הרבה במהלך השנה. לבטים, ניסיונות, עד אשר הגענו ליציבות, עם אלה שבחרו להגיע בקביעות, שהראו ענין ומחוייבות.
הגענו לגיבוש עם כללים,הבנות ותיאום ציפיות.
הבנו שאנחנו רוצות להיות חברות, להכיר ולתמוך, לשתף ולהקשיב, להיפגש ובין לבין לשמור על קשר רציף באמצעות קבוצת הוואטצאפ הפעילה 24/7.
שם אנו חולקות מחשבות, מברכות, משתפות באירועים או בהמלצות על סרטים שבועיים (תודה לשלייקס)......
כאשר נשים נפגשות, נופלות כל המחיצות. השיחות פתוחות, ספר החיים נפתח לרווחה, מספרות, חולקות, משתפות, מתקרבות.
המיפגשים הפכו חמים ומרגשים. הרבה חיבוקים ומילות געגועים.
השולחן המשותף תמיד מפתיע בצלחות צבעוניות ומושקעות, ירקות בריאים, פירות העונה ואיך אפשר ללא מאפים מגוונים.
הקפה הוא מצרך מבוקש בכל מיפגש, ומלווה כל אחת מאיתנו לשיח אישי או הקבוצתי.
למדנו להנות מתרומתן של חברות לתוכן הפגישות. רבות כותבות, אחרות נוסעות בעולם ומדווחות, כאלו עם ניסיון בהנחיית קבוצות.
האחת, צלמת חדת עין, המנציחה כל פגישה ופגישה. האחרת חדת לשון, עוד אחת עם הומור מפולפל.
כל אחת עולם ומלואו שהביאה עימה חלק צבעוני ומשמעותי לפאזל הזה שהפך אותנו לקבוצה מגוונת, מיוחדת ומגובשת.
חלפה שנה +, אני מביטה לאחור וחושבת, עד כמה ההעזה שלי היתה מעצימה ומרוממת.
כיצד לקחתי הזדמנות להגשמת חלום.
כיצד הפכתי את הפרישה הכל כך מתישה, מכאיבה והרסנית
לצמיחה מחודשת וצעידה אל הלא ידוע
שהביאה עימה הפתעות רבות כל כך.
אין זה מובן מאליו. לצאת מן החושך אל האור.
המחשבות שהציפו אותי, השאלות שנשאלו ונותרו ללא מענה.
מה עכשיו? היכן אניח את כל הניסיון? מה יהא על כל התארים והלימודים כל החיים?
ומה עם הנחיית הקבוצות שכל כך אהבתי? ואיך יראו החיים מעכשיו? איך?
ואז.......יום אחד הגיחה קרן אור ונגעה בי.
לא איפשרתי לה להיעלם. תפסתי אותה בכל הכח, טיפסתי עליה ורכבתי עימה לעבר האופק הכחול המואר!