עוד יום כיפורים עבר. עוד יום שקט של מחשבות זכרונות וכאב.
בימים שלפני, בימים שאחרי...מקרינים סרטים מן הארכיון
כאלה שהעלו אבק, שכריכתם הצהיבה.
לא, אין בי כוחות נפשיים לשבת מול המרקע ולסובב חרב אל תוך לבי.
איני מסוגלת לשמוע על סיפורי הגבורה.
איני מסוגלת לראות טנקים שועטים קדימה.
כוחות מסתערים.
אלונקות עם פצועים, מנות דם ורופאים מתרוצצים.
איני יכולה לראות מטוסים חגים
ובעיקר את ההליקופטרים המחלצים עוד ועוד פצועים מהשטח.
46 שנה של זכרונות פרטיים וכאב עמוק, הם די והותר.
כבר בימים של הכנות ליום הכפורים, גופי צועק, נפשי כבויה.
מעטים נותרו איתי מאותם הימים שזוכרים את סיפור חיי.
הקרובים ביותר מתרחקים, לא נוגעים.
אחרים אומרים מילת השתתפות ושולחים חיבוק.
ויש הרבה הרבה חדשים שאפילו אינם יודעים קצה של חוט, על אותם ימים נוראיים.
אבל אני איני שוכחת פרט ולו הקטן ביותר.
הצריבה עמוקה כל כך שהולכת איתי חרש כל השנה, כל הזמן ולכל מקום.
מתכנסת בעצמי, כבר לא משתפת איש.
הבנות הודפות כל מידע על אותם הימים. מעולם לא שאלו, לא רצו לשמוע.
נותרתי כל כך לבד לאורך כל הדרך.
בחרתי בדמעות כשחרור לכאב הפנימי. הן שמסייעות במעט לנקות שכבה של זכרונות עמוקים שהשתרשו חזק ולא מרפים.
הן שמאפשרות לי לשאת את הכאב מבלי לשתף.
יום הכיפורים של שנת 73 הפך עבורי לסמל של שער כבד, כהה, עבה ואטום.
שער בו השארתי מאחורי את חיי הקודמים חיי התום ,הנעורים, ויצאתי לחיים אחרים רצופי קשיים.
גדלתי בבית של אב ניצול שואה שעטף אותי בחום ואהבה ולא הכין אותי לקוצים שבדרך, לטפס בסולמות חבלים, ליפול על אבנים.
צבעתי בדימיוני הפורה, הכל בורוד עם שושנים.
אבל התמונה נצבעה בצבעים אחרים, כל כך שונים מהמקור
והפכה ליצירה אחרת, קרה, זרה וכואבת.