כבוד המנהלת,
בחיים, ישנן שלוש צורות תגובה למצבים לא נוחים: מאבק, בריחה, או קפיאה.
במשך כמה שנים טובות, אני קופאת על מקומי לנוכח כל ביקורת וכל נזיפה וכל בקשה, שנראית לא ריאלית ולא הגיונית.
אבל -- צריך לזכור שאנשים מתבגרים ומשתנים. שיניתי פאזה, ואני כרגע נאבקת לנוכח מה שנראה לי לא הגיוני, לא ריאלי ובעיקר - לא הוגן. כמעט חמש שנים, כלומר, כמעט מחצית מהתקופה שלי בארגון שלנו, אני נאלצת להתמודד עם ביקורת ונזיפות, שלא תמיד מגיעות לי. עם תחושה שהפכתי לשעיר לעזאזל ולבעייתית, ונכנסתי למעגל קשה ומחליש.
אני לא מצפה להערכה, לא למילים טובות ולא למחמאות. אני יודעת שפה לא אקבל את כל זה.
הרי למרות כל המאמצים שלי, כל דבר שאעשה, לא יהיה טוב בעיניכן.
גם אם אעשה הכל לפי הספר, עדיין תמצאו בעבודתי טעם לפגם.
כן, במשך חודשים רבים כשלתי. אבל כבר ארבעה חודשים שאני עושה מאמצים אדירים להתאזן ולחזור למוטב. שוב, איני מחפשת חיזוקים ומחמאות. אם אני רוצה כאלה, אני אפנה למקומות אחרים. אני רק רוצה שקט. שתניחו לי לעבוד. ותאפשרו לי לחזור למוטc, גם אם זה אומר שאני לא יכולה להתגמש. במשך חודשים, אני מתריעה על כך שאני נאלצת מספר פעמים ביום, לחשב מסלול מחדש. הדבר פוגע בהספק שלי. כך אני לא יכולה לעמוד בהתחייבויות שלי. ואתן - בשלכן.
משהו כאן גורם לי להרגיש ולהבין שאתן מנסות להכשיל אותי. איך ייתכן שאני מגלה את כל הנכונות ומגייסת את כל הכוחות, כדי לעמוד במכסה היומית שלי, ואתן כל פעם באות בדרישות, שמונעות ממני לעשות את העבודה שלי כמו שצריך? מי כאן מקשה על מי?
איך ייתכן שבמקום עבודה אני צריכה יום יום להלחם כדי להצליח למלא את חובותיי הבסיסיות?
זו כבר התעמרות!
חשבי איך אני מרגישה, כלואה במעגליות האכזרית הזו, של שוב לא להצליח לעמוד בדרישות המערכת, ושוב להתאמץ כדי להעמיד את עצמי בחזרה על הרגליים, רק בשביל שיפילו אותי בחזרה, ושוב לקום. וכל זה, תוך לחץ בלתי פרופורציוני לאופי העבודה. תוך חוסר הקשבה משווע למה שאני אומרת ומבקשת. ותוך שלילת זכותי לומר "לא". מדוע בגילי ובמצבי אני צריכה עדיין לספוג השפלות והקטנה? לא עדיפה הגישה הישירה? פשוט תגידי שאת לא רוצה אותי כאן. במקום להפחיד, במקום לטרפד.
אני לא יודעת איך לסיים. רק לאחל לך שלעולם לא תהיי בנעליי. שאף פעם, אף אחד, לא יגרום לך להרגיש קטנה וחסרת ערך. שלא ירמזו לך שאת לא רצויה וינסו לגרום לך ללכת. שלא יפגעו בך, כמו שאת פוגעת בי כבר כמעט חמש שנים