ההיכרות הראשונה שלי עם מסרגות וחוטים היתה בגיל 9. המורה הצמודה היתה אימי המוכשרת, שציירה, רקמה, סרגה, תפרה.
אבי היה נוהג לומר "יש לך אמא מלאך עם ידי זהב". ללא ספק היה לה מעריץ בבית.
2 אחיות במשפחה אחת קטנה. קטנה מדי. משפחה של שורדי שואה שלא נותר ממנה איש. אני הבכורה, ילדת בית שקטה וביישנית. יושבת במרפסת הבית ומביטה בחבורת השובבים היוצאת אל הרחוב לרוץ אחרי הכדור. אחותי בינהם. אני זו המסכמת במחברות, את הספר "ארצות תבל", מציירת דגלים, כותבת את מספר התושבים, עוברת לספר "אלף אישים"..מוקפת חוטים, בדים, מסרגות ומחטים.
אחותי ואני חלקנו חדר אחדכמקובל באותם הימים. מיטות צמודות, שולחנות כתיבה ומדפים. שלה היה עמוס במדליות וגביעים על השתתפותה בתחרויות ספורט . אני צברתי חוברות, מסרגות, בדים וחוטים.
מאמא למדתי לרקום, לסרוג, לצייר. גיליתי סקרנות ורצון עז לדעת כמוה. את הסוודר הראשון בצבע כתום, סרגתי לעצמי, בשתי מסרגות, עם צווארון V. זוכרת את המגע הרך שלו, את שרוולי הרגלן. כאילו היה זה אמש. אמא ליוותה אותי בכל שלב. הייתי ממושמעת ועשיתי על פי הדרכתה. כמורה ותיקה, היא הנחילה לי בדרכה הסבלנית והנעימה את הידע שלה. גם היא רכשה אותו מאמא. שרשרת משפחתית יצירתית.
מאז גיל 9 לא הנחתי את המסרגות. עברו שנים מאז.........שנים רבות מאד. הפכתי לאם, סרגתי לבנותי, לאחיינים, לבני משפחה אחרים. ניסיתי טכניקות שונות והסקרנות לדעת עוד ועוד לא משה ממני.
לימים חוויתי גם את שלב הסבתאות. עטתי על נכדי הקטנים לסרוג להם נעלים, אפודות, כובעים וצעיפים.
הם גדלו, פיתחו טעם אישי. צבעים משלהם, טרנדים עכשוויים, בדי פליס רכים מבקבוקי פלסטיק ממוחזרים.
אני עם מסרגות צמודות לכל אשר אפנה. נסיעה במכונית, רכבת, פגישה עם חברות, הרצאות, תור לרופא. הם תמיד שם איתי.
מכורה. יוצרת בקביעות. מחפשת סיבות לסרוג.........גם לנכדים של חברות....
כשאחרים יושבים סביב שולחן הברידג', מתעמלים ומתרוצצים בי מיפגש אחד למישנהו בעוד בית קפה הומה אדם ורעש.......
אני מתחברת למסרגות שלי, עטופה בשקט הביתי שכל כך חיכיתי לו אחרי שנות הרעש האופף במוסדות החינוך בהם העברתי את חיי הסוערים.
הייתי זקוקה לו מאד.
הייתי חסרה אותו.
חיכיתי לו.
שיננתי בראשי ולבי שוב ושוב את הכותרת שנתתי לבלוג שלי "אמנות ויצירה - כתרפיה לנשמה".
פעם בארה"ב הרחוקה, כשכבר הייתי עם תואר שני, התחברתי שוב לספסל הלימודים, בשפה אחרת, בתרבות אחרת, עם אנשים זרים ושונים ממני כל כך. ידעתי ש"תרפיה באמנות" היא התרפיה עבורי. היא הפתרון, השלוה, תחליף למדיטציה, הפעלת מוח מחד, הרגעתו מרעשי רקע מטלטלים מאידך.
ידעתי שזה מה שנחוץ לי באמת.
צדקתי.