כן, כותרת קצת משונה.
פלורנס פוסטר ג'נקיס, זמרת האופרה היחידה בהיסטוריה שהצליחה בזכות השירה הגרועה שלה, כל כך גרועה שהפכה לזמרת המבוקשת ביותר בתקופתה.
מורכב ומסובך, להיות הטוב ביותר בעולם במשהו. ובכלל, קשה להתבלט בתחום מסויים, לפחות במשהו שמספר גדול של אנשים שואפים אליו. אבל מסובך כמו זה, ואפילו יותר, זה להיות הגרוע ביותר בעולם.
כאמור, פלורנס פוסטר ג'נקיס, מוכרת כזמרת האופרה הגרועה בעולם, אם תקשיבו לשירתה בסרטון בסוף הרשומה, תבינו שהרוויחה ביושר בהכרה מפוקפקת זו. כל כך גרועה הייתה, שהצליחה למלא אולמות עד אפס מקום.
אבל מי הייתה האישה הזו בעלת הכישרון המועט לכאורה, שגרמה לתשוקה שלה לנצח ולהיכנס להיסטוריה?
פוסטר ג'נקיס נולדה בניו יורק בשנת 1868, מילדותה אביה שילם לה שיעורי מוזיקה, אך כאשר זו גדלה וביקשה לנסוע לאופקים אחרים כדי ללמוד פיתוח קול במחוזות אחרים, אביה, איזה נבון, סגר לה את הברז. סירוב זה, לא כיבה את תשוקתה למוזיקה, כדי להישאר בתחום, היא התפרנסה ממתן שיעורים בפסנתר.
בשנת 1885 התחתנה עם פרנסיס ת'ורנטון ג'נקינס. לזוג לא היה ילדים ובשנת 1902 הם התגרשו. מאוחר יותר היא הכירה את קלייר בייפילד, שחקן עם קשרים טובים בעולם הבידור בניו יורק, שהפך לסוכן שלה, בן זוגה ויורש הונה כשנפטרה בשנת 1944.
בשנת 1909,במות אביה, היא ירשה סכום כסף נכבד, וכך, הגיבורה שלנו, במלאות לה 41 אביבים, הגשימה את חלומותיה. היא התמסרה למוזיקה באופן טוטאלי, מתעלמת מהערות קרוביה וחבריה, הערות הגיוניות למדי, שאין לה כישרון לשירה וחבל על בזבוז הכסף והזמן.
שום דבר לא הרתיע את הגיבורה שלנו.
היא קיבלה שיעורי שירה ופיתוח קול והייתה פעילה במפגשים במועדוני שירה בפילדלפיה ובניו יורק. למרות הכל, היא המשיכה להיות זמרת גרועה, מה שלא מנע ממנה להתחיל להופיעה ולבצע רסיטלים.
ככל הנראה, היא לא הייתה מודעת לחלוטין איך היא הורסת את הקומפוזיציות וכמה גרוע היא שרה. היא הייתה מאושרת כאשר שרה וחשבה באמת שחצי הבוז המופנים לעברה בקונצרטים, מקורם בחרם של זמרות קנאיות בעלות טעם רע במוזיקה.
למרות זאת, פעם אחת אמרה, שיכולים להגיד לה כמה רע היא שרה, אבל לא יכולים להגיד לה לא לשיר. כלומר, היא רצתה לשיר ושמה פס עבה מאוד על כולם. כראוי לטעמי האישי.
הביקורות על חוסר יכולתה לעקוב אחר מנגינה, חוש הקצב והזיופים בקולה, לא מנעו ממנה לפתוח בקריירה מצליחה. אם הצלחה נמדדת בלמלא אולמות. השירה הגרועה שלה לא הפסיקה למשוך תשומת לב. לא רק זה, היא עיצבה בעצמה את המלתחה שלה, שמלות מוזרות ומעט מאוד צנועות, התלבושות שהיא השתמשה במצגות שלה עוצבו גם היא על ידיה. אחת התלבושות היתה עשויה טול עם שני כנפי זהב ענקיות שכינתה "מלאך ההשראה", על פי הביוגרפיה האמריקאית הלאומית. ההופעות שלה היו תערובת של שואו הומריסטי, שירה מזעזעת ופלירטוטים עם הפסנתרן שתוך כדי הופעה נזרקו לאוויר בדיחות פרטיות וגם לפזר ולהרעיף עלי כותרת לתוך הקהל שלה.
היא ניצלה את התהילה שלה, שיחקה אותה הקשה להשגה, הגבילה את הופעותיה וגרמה לבעלי אולות להתחנן כדי שתופיע.
רק אנשים מעטים הוזמנו, כמה נבחרים מיוחסים, במספר אולמות בניו יורק ובפילדלפיה. אבל מה, פעם בשנה ביצעה הופעה גדולה ומורחבת במלון ריץ-קרלטון בניו יורק. כן, מה שקראתם. תהילתה הייתה משמעותית.
בין הרבה מהאנקדוטות שהיו לליידי פלורנס, כפי שאהבה שיכנו אותה, בלטה זו של תאונת המונית, תאונה ללא השלכות רציניות, אשר הודות לצרחת כאב ספונטנית, גילתה דרך חדשה כדי לשכלל את חדות קולה.
האמנית הגיעה לשיא הקריירה שלה, חודש לפני מותה, כשהופיעה בקרנגי הול, בניו יורק, הכרטיסים אזלו שבועות לפני המופע.
"יללות צחוק טבעו את המאמצים השמימיים של מאדאם ג'נקינס. מה שהיה פעם חיוכים מודחקים בהופעות בריץ-קרלטון, הפכו לשאגות חצופות בקרנגי," כתב ניוזוויק ב -1944.
למרות ששרה את מוצרט, ורדי, ברהמס ... השיר האהוב עליה היה קלבליטוס. היא הקליטה כמה אלבומים והיום אנו ממשיכים לדבר עליה כי היא הייתה, או נחשבת, זמרת האופרה הגרועה בהיסטוריה. בשנת 2016 נעשה עליה סרט ודמותה שיחקה על ידי מריל סטיפ, משהו שרבות מבין הזמרות הנחשבות הטובות ביותר בוודאי חולמות ולעולם לא יתגשם להן. נעשו עוד סרטים בהשראתה, ראו קידמונים בסוף הרשומה.
היא מתה בנובמבר של שנת 1944, כאמור, חודש לאחר ההופעה האחרונה שלה. כנראה שמתה מאושרת ומסופקת, בסופו של דבר הגשימה את חלומותיה, כנגד כל הסיכויים.