ראיון העבודה האחרון שהיה לי לפני שהתחיל משבר הקורונה (או לפחות כשנתחיל ההסגר), היה בהרצליה. רק יום או יומיים לפני הראיון שמתי לב לזה שהראיון אמור היה להערך בבניין שבו עבדתי כשרק התקבלתי לעבודה בחברה האחרונה שבה הועסקתי. אמנם הראיון היה בקומה אחרת, אבל בדיעבד הסתבר שהחברה עצמה תופסת כמה קומות בבניין, והמתכנתים יושבים בקומה שבה אנחנו ישבנו בזמנו.
גם החוויה של להכנס לבניין היתה מעניינת - כשהגעתי לראיון הראשון שלי לחברה הקודמת הסתבכתי בכניסה כי מסתבר שצריך לעלות בשתי מעליות כדי להכנס לבניין: יש מעלית אחת שעולה מקומות החניה של הבניין וקומת המסחר שנמצאת ברמת הרחוב לקומה אחת מעל שבה נמצא הלובי - ומהלובי לוקחים מעלית נוספת לקומות המשרדים. למזלי הפעם ידעתי איך להגיע, אבל לעלות בשתי המעליות שוב בהחלט עורר אצלי לא מעט זכרונות.
אחד מהבולטים בהם היה בלובי: בערך שנה וקצת לפני שעזבנו את המשרדים, היתה הפסקת חשמל מאוד משמעותית בחלקים גדולים של איזור התעשייה של הרצליה. בדיעבד התברר שמישהו כנראה הצליח לפגוע בכבל חשמל די מרכזי לאיזור כולו, מה שגרם לכך שלקח כמה שעות טובות להבין מה הבעיה ואז לתקן אותה. בזמן הזה לא יכולנו לעבוד - אמנם לחברה שבה עבדנו היה גנרטור שנועד היה למנוע מל המחשבים להתרסק ולשמור על מערכות קריטיות - אבל הוא לא היה מסוגל לחולל מספיק חשמל לכל המחשבים של כל העובדים בחברה.
רובנו בילינו כמה שעות בהמתנה, בין השאר בלובי כי הוא היה מואר יחסית לעומת המשרדים עצמם. כבר היו לנו בעבר הפסקות חשמל זמניות שלרוב הסתיימו אחרי שעה שעתיים ולכן ידענו להמתין, אבל אחרי שעתיים או שלוש שבהן החשמל לא חזר שוחררנו הביתה ליום חופש כי לא היה ברור איך ומתי החשמל יחזור (למרות שבדיעבד הוא הוחזר בשעות אחרי הצהרים המוקדמות).
חריגה נוספת במבנה הבניין (חוץ מנושא המעליות) היתה בכך שהשירותים בכל קומה היו מחוץ לאיזור המשרדים ונמצאו בצד השני של המעליות. שנה וקצת לפני המעבר גם מי שהתחיל את תפקידו כמנהל הסניף גם השקיע בשיפוץ שלהם ושם בכל אחד מהם מקלחת קטנה לטובת חובבי ספורט כמוהו שיכלו לבצע אימון לפני העבודה. אבל במבנה המוזר גרם לכך שלא פעם אם מיהרתם לצאת הביתה ובכל זאת הייתם רוצים לעבור דרך השירותים בדרך לשם - הייתם צריכים להסחב לשם עם שלל התיקים שלכם, וכבר קרה לי פעם אחת שבה פשוט שכחתי שם תיק של חדר כושר (שמצאתי למזלי בוקר אחרי באותו מקום).
דברים שונים כמובן השתנו מאז. למשל בזמנו היה ליד המשרדים שלנו סניף מאוד גדול של ארומה - אבל כיום יש באותו מקום את מסעדת ג'ירף, וארומה עברה למיקום קטן משמעותית. אבל דברים אחרים לא השתנו, כמו למשל המאפיה שתמיד היתה קרובה לארומה שבה תמיד הייתי קונה עוגות לפני החגים, או חנות בגדים קטנה שעדיין היתה שם. כך גם הפיצוציה שנפתחה בערך שנה וחצי לפני שעזבנו, ויום אחד הבעלים חטף התקף לב ופונה משם לבית החולים. שמחתי לראות שהוא עדיין שם וממשיך לעבוד, למרות שהוא לא זיהה אותי אפילון שהייתי בזמנו לקוחה קבועה שלו.
לצערי זה היה הראיון האחרון שלי שם. כמה ימים אחרי הראיון התקשרו אלי לבשר לי שאמנם עברתי את הראיון עצמו, אבל החברה מקפיאה את כל הגיוסים בגלל הקורונה, והם יתקשרו אלי כשהם ימשיכו לגייס. כפי שניתן להבין, השיחה הזו עדיין לא קרתה עד פרסום הרשומה.
* * * * *
החברה הראשונה שכתבתי עליה ברשומה הבאה היא חברה שיושבת בהוד השרון באיזור תעשיה שנמצא באיזור הדרומי של העיר בשכונה בשם נווה נאמן, שקרובה מאוד גם לפתח תקווה. בזמנו כשרק חזרתי מארה"ב, החברה שבה עבדתי שכרה באותו איזור תעשיה שטח משרדים די גדול פלוס את חדר האוכל וחדר כושר באחד הבניינים (למרות שאנשים מחברות אחרות גם יכלו לאכול בחדר האוכל שלנו, אין לי מושג איך סודר נושא התשלום).
למזלי הצלחתי למצוא דירה שהיתה במרחק הליכה מהמשרדים בשכונה השכנה. הדירה היתה בעצם יחידת דיור שזוג מבוגרים בנו כקומה השניה לבית שלהם בתור דירה קטנה לבת שלהם, וכשהיא עזבה הם החליטו להשכיר אותה - ולכן היא היתה מאוד יפה ונושקעת. והיא גם היתה כ"כ קרובה למשרדים שיש לי רושם שהיה לוקח לי בערך אותו זמן להגיע לעבודה ברגל וברכב, במיוחד כי הכניסה והיציאה לכיוון הצומת שהפרידה בין השכונה לאיזור התעשיה היתה לא פעם פקוקה בשעות הלחץ.
באותה תקופה איזור התעשיה הזה היה הרבה יותר קטן. היו בו כמה בניינים נמוכים (שבאחד מהם היה את חדר האוכל ואת חדר הכושר), בניין אחד גבוה שבו ישבו המשרדים שלנו וגם כמה קומות הדרכה, והרבה מאוד חניה חיצונית. אבל בערך ב 6 - 9 החודשים האחרונים שלי במשרד הזה (לפני שפוטרתי בגלל קיצוצים), התחילו לבנות בניין גבוה נוסף במתחם על חשבון החניה החיצונית, ואני עדיין זוכרת שראינו את תהליך הבניה לא פעם מהמשרדים שפנו לכיוון. עם הזמן, גם נבנה בו מגדל שלישי, ויש לי רושם שאפשר יהיה לדחוק שם בניין רביעי אם ממש ממש רוצים, למרות שזה עלול לגרום לבעיות חניה מאוד חמורות.
הבניה הזו השפיעה עלי בצורה מפתיעה. הכניסה המקורית למתחם (למכוניות ולהולכי רגל) היתה בדיוק מהאיזור שבו נערכה הבניה, לכן המעבר הזה נחסם למעבר, וכדי להכנס למתחם היינו צריכים לעשות סיבוב ולהכנס מהכניסה האחורית למתחם. עבור המכוניות היה מדובר בסה"כ על דקה או שתיים נוספות לנסיעה - אבל עבורי ועבור רבים אחרים שהיו מגיעים ברגל (אני שגרתי במרחק הליכה מהמשרדים, או עבור אלו שהגיעו לצומת המרכזית בתחבורה ציבורית), השינוי די האריך את הדרך. הנהלת הבניין ניסתה להתחשב בנו בכך שהם החליטו להקים מערך הסעות שיסיע אותנו מאיזור הכניסה המקורית לאיזור הבניינים - ובהתחלה זה באמת היה יעיל כי הרכב יצא בכל פעם שהגיע אדם לנקודת האיסוף. אבל עם הזמן הבינו שזה יקר ולכן צימצמו את ההסעות האלו לפעם ברבע שעה או עשרים דקות - ולכן רבים מאיתנו פשוט העדיפו להתחיל ללכת ברגל.
אני עזבתי כמה חודשים אחר כך, ולא זכיתי להגיע למצב שבו הכניסה המקורית נפתחה שוב. שנתיים שלוש לאחר מכן, גם החברה שבה עבדתי התחילה לפנות את המשרדים האלו והעבירה את העובדים למשרדים אחרים שהיו לה באיזור רעננה. כפי שאפשר לראות, מבחינת החברה שהבניינים היו בבעלותה זה לא שינה כי כנראה יש דרישה די גדולה למשרדים באיזור מלכתחילה.
החברה שבה התראיינתי יושבת בבניין השלישי והאחרון שנבנה ולא בבניין שבו אני עבדתי בזמנו. אבל המבנה של הכניסה, המסדרונות, המעליות, ואפילו המבנה של קומות המשרדים עצמם היה זהה (למרות שהעיצוב הפנימי של המשרדים היה שונה - בחברה שבה עבדתי בזמנו למשל היו לנו לא מעט משרדים קטנים של 3 - 4 אנשים, ובחברה שבה התראיינתי המשרדים היו גדולים משמעותית, וגם העיצוב שלהם היה חדשני יותר (כמו למשל במשרדים החדשים היו רצפות פרקט במקום שטיחים תעשייתיים מקיר לקיר שהיו במשרדים הישנים שבהם עבדתי).
את התפקיד עצמו לא קיבלתי בסוף, אבל אחרי הביקור השני והאחרון שלי במשרדים שלהם, החלטתי לחצות את הכביש וללכת ברגל לכיוון הדירה שבה גרתי בזמנו. אמנם לא נכנסתי לאיזור הבית עצמו (כי בכל זאת זה בית פרטי), אבל כן יצא לי להסתובב בפארק הקטן שהיה ממש מול הבית שלהם שבו הייתי מאכילה כמה חתולי רחוב ובהם חתולה בשם טושי שבסופו של דבר אימצתי כשעברתי דירה.
גם הבית שבו התגוררתי השתנה: בזמנו התגוררה בבית הפרטי שלידינו איזה מאוד מבוגרת וחולה שבה טיפלה פיליפינית. כיום נראה שמישהו בנה בשטח הזה של השכנה בית גדול שהפך להיות צמוד לבית המקורי של בעלי הדירה שלי - כך שנראה שאותה אישה מבוגרת הלכה לעולמה מאז שעזבתי אי שם בימים האחרונים של שנת 2008. בדיעבד גם גיליתי בחיפוש מהיר שבעלת הדירה שלי נפטרה, מה שאולי עצוב אבל בהחלט היה לא מפתיע כי בערך חודשיים שלושה לפני שעזבתי גיליתי שהיא חלתה בסרטן.
לא נשארתי באיזור יותר מכמה דקות, בין השאר כי גבר שרכב על אופניים עשה רונדלים ברחוב ותקע בי מבטים חדשניים. לכן העדפתי לעזוב כמה שיותר מהר, וכנראה שהסיכוי שלי לחזור לאיזור לביקור הוא מאוד נמוך.