הקורונה
כבר מזמן שאלו אותי למה אני לא חוזרת לכתוב בבלוג שלי. את האמת? לא היתה לי תשובה ברורה לענות להם אבל גם לא לעצמי.
מאז שנטשתי את הבלוגיה נפרדתי גם מהכתיבה וסיפקתי תמיד תשובות לקוניות כאלו.. עומס בעבודה, מחסום כתיבה, ואפילו יאוש מהמצב הפוליטי במדינה, היה סוג של תירוץ..
ואז הגיעה הקורונה.
לא נראה לי שהיתה אי פעם תקופה כמו זו שתגרום להושיב ולהשיב אדם לכתיבתו.
כשבחוץ משתולל נגיף מסתורי ומגיפה עולמית מדבקת מאיימת לחסל את האנושות, ברגע אחד משתנה לנו המציאות ואנחנו קמים בפתאומיות למציאות מטורפת צפון קוריאנית. בבת אחת נכפה עלינו ריחוק חברתי, בידוד, הסתגרות בבתים ונגזלת הזכות הבסיסית לחופש תנועה. בלי שנספיק לעכל מה באמת קורה מסביב, כבר מופעלים רחפנים, מבצעים איכון ניידים, אוסרים על התקהלויות ומגבילים את היציאה מהבית לא יותר מ-100 מ', שזה בדיוק עד לפח המיחזור השכונתי. וכשכל מקומות הבילוי סגורים והיציאה עם הכלב או הזבל הפכו לבילוי היומי שלנו, הסגר הכפוי הופך את הסלון בבית לעמדת שידור ובאמצעות הוידיאו אנחנו מעבירים את כל הפעילויות והקשרים החברתיים שלנו למרחב הוירטואלי און ליין..
בתקופה הזו כשמידת הריכוז המועטה שעוד נשארה לי נתונה לשקפים של פרופ' ברבש יותר מכל דבר אחר, הבנתי שלמרות שיש לי עבודה "חיונית" שמחייבת לעבוד מהבית, אם אני רוצה גם להישאר בקשר עם העולם החיצון, אני צריכה דחוף למצוא עיסוקים נוספים בעולם האינטרנטי, מה שגרם לי להיזכר בתחביב ישן שזנחתי אותו..
ואז חזרתי לכתוב.
מכיון שהכתיבה היא כלי נהדר להפיג חרדות, זה התחיל בשיתוף בפייסבוק עם סטטוסים חטופים ועל הדרך חזרה לי גם קצת מחדוות הכתיבה שבעבר הלא רחוק היתה מנת חלקי במשך כמה שנים, והציוצים התארכו לפוסטים.
הקורונה שיבשה לכולנו את אורח החיים וערערה לנו את האיזון. הבריאותי, הנפשי, הכלכלי אך בעיקר ההתנהגותי. שיכנעו אותנו שאין צורך יותר להפגין חיבה בפרהסיה, חיבוק אאוט ושמירת נגיעה אין, חינכו אותנו מחדש מהי באמת הגיינה אישית,איך ללחוץ מרפקים, להתעטש נכון ולחטא כל מה שבא איתנו במגע. בקיצור, הפכנו בין לילה להיפוכונדרים מבוהלים שבודקים בכל רגע נתון שלא קיימים חלילה תסמינים.
אז אחרי שהכריזו בעולם רשמית על אפידמיה, למדנו מה זו חקירה אפידמיולוגית ואיך להתחקות בחיל ורעדה אחרי סדר יומו של כל חולה מאומת, בין אם הוא מס' 49 שגר בצפון או 109 מאזור המרכז. הצטיידנו בנייר טואלט, ביצים וכל מזון אפשרי שיכול להספיק לגדוד שלם לחודשיים, בתקווה שלא נקבל הודעה ממשרד הבריאות להיכנס לבידוד שבועיים.
בימים של בהלה עולמית כשכולנו מרגישים כמו בתוך סרט עתידני הוליוודי, שבטוח עוד יצא בהרבה גרסאות לקולנוע בחלוף המשבר, כולנו מסתובבים מדוכדכים עם תחושה של יום כיפור ותשעה באב ביחד. אווירת נכאים כזו יוצרת אם נרצה או לא, זמן לחשיבה מחודשת. לנסות למצוא הגיון בשיגעון שמתחולל כאן. מדברים על שנאת חינם שהתגברה בשנים האחרונות, על הרס הטבע והזלזול בו ואולי זו הדרך לעורר אותנו. מה שזה לא יהיה, הוירוס אומנם בחוץ אבל האוויר הפך פתאום נקי יותר. כנראה היקום ביקש לעצמו את הניקוי הזה על חשבון החולי שמדביק לנו. אנחנו חסרי אונים מול אויב בלתי נראה שממיט עלינו אסון והקורונה הפכה מהר מאוד כמו חיידק טורף..
תמיד מסקרן אותי לשמוע תיאוריות קונספירציות שמציתות את דמיוני. הסיפור עם העטלף מהשוק בחוביי נשמע לי אפילו יותר מופרך מכל תיאוריה אחרת, וכי למה שעולם שלם יסבול בגלל סיני שהעדיף לבשל מרק עטלפים במקום עדשים. לי מתאים יותר לאמץ את הגירסה על המזימה הסינית המתוכננת. מי יודע..אולי הסתובבו בעולם שני סינים בריאים וחסונים, רק לא עם כינור קטן, אלא נשאים של וירוס גדול. אבל אולי בסוף אתבדה וזו פשוט דרכו של היקום האלוהי לדלל את המין האנושי לפני התפוצצות אוכלוסין.
עם ישראל שופע בהומור שמתפתח גם בימים כאלו, מה שעוזר לשמור על מוראל גבוה ולהשאיר אותנו מאוחדים ושמחים. מה שבטוח אחרי שתיגמר הקורונה, לא רק נהפוך לפוסט טראומתיים וסטריליים יותר, נתחבק עם כל מי שזז, נתיישב בבית קפה הראשון שיפתח ונצא למסלול הכי קרוב של שמורות הטבע, גם אם הוא למיטיבי לכת, למרות שכושר זה הדבר האחרון שנשאר לנו מהליכה של מאה מטר.
אין ספק ששאלה כמו "איפה תפס אותך משבר הקורונה?" תהיה חלק בלתי נפרד מהשיח ביננו ברחוב, כמו בכל אירוע היסטורי אחר משנה חיים.
תחזיקו מעמד ושנדע ימים טובים יותר
אמן!!