ישבתי ברכבת הנוסעת לתל אביב. זה היה אחד מימי ראשון, היום בו הרשיתי לעצמי , להתנתק מעט מהעבודה ולקחת יום חופשה, דבר שקורה לעיתים רחוקות ,
לכן גמלה בי ההחלטה לנצל את היום עד תום.
הרכבת הייתה מלאה בחיילים וחיילות שזה עתה סיימו את חופשת הסופ"ש שלהם, רובצים על המושבים, דיי מנומנמים, מותשים , כנראה מבילויי ליל אמש.
ישבתי בחוסר שקט, מתוחה ונרגשת. ניסיתי להעיף מבט בעיתון שהיה מונח לפניי , לבסוף ויתרתי, ורק הנחתי למחשבות ולפחדים להתרוצץ לי במוח.
מי אתה ? האם אתה נחמד במציאות כפי שנשמעת ? ניסיתי לשחזר את השיחות אתך במשך השבוע האחרון. לשחרר את כל האינטואיציות החזקות שבי, מנסה אולי למצוא איזשהי פירצה
לחוסר אמינות, ולא מצאתי. סיפרת כי הנך איש עסקים המתגורר בניו יורק, אך ישראלי בלב ובנשמה. בסיפורייך , ידעת להתנסח היטב, נשמעת משכנע מאוד. לפני יציאתי מהבית, זיהית את חששותיי...
"קחי דף ועט , רישמי את כתובתי והשאירי בבית למקרה שתעלה מחשבה במוחי לחטוף אותך".
צילצול ממך קטע את מחשבותיי "איפה את ?" . "עוד תחנה בשלום, בעזריאלי " עניתי.
תמיד הגדרתי את עצמי כבעלת ערכיים מוחלטים, ויודעת שהשחור הוא שחור, והלבן הוא לבן צחור. לא מכירה בערכים שלי אפור, לכן נורא היססתי בהסכמה לנסוע אליך. חלק מתובנות
שסיגלתי לעצמי (אולד פאשן, זוכרים ?) שאתה כגבר ג'ינטלמן אמור לטרוח ולהגיע אם ברצונך בהכרות איתי. אך אתה בחוכמתך, ידעת לנתב, לשכנע שבתל אביב תיקח אותי לטייל, תראה לי מקומות
שוקקי חיים ואדם. "יהיה לך יום נפלא, כמו שלא היה לך מימייך" הבטחת.
ירדתי מהרכבת, נדחסת בין האנשים, עליתי במדרגות הנעות לכיוון עזריאלי. הטלפון שוב צילצל.... מעבר לקו שוב אתה, נשמע לחוץ משהו ..."מהרי ורדי לחניון התת קרקעי , אני עומד באין כניסה , ומחכה לך".
מיהרתי והגעתי לחניון. המחשבה שתקבל דו"ח בגללי, רק הציקה לי. מרחק כמה מטרים עמדה מכונית (די מרשימה , לעניות דעתי) וידך מנופפת לי להגיע. בחוסר ביטחון ובחשש, עליתי.
התנצלת בפני והתוודאת כי הנך סובל מכאבי ראש נוראים, וכי אתה חייב כדור נגד הכאבים. נסענו מס' דקות תוך כדי שאתה מספר, שבזמן שהותך בישראל, אתה מתגורר בגבעתיים... הגענו לבניין רב קומות ומפואר מאוד.
"אחכה לך באוטו" אמרתי , ואתה ביטלת בהינף יד ."שטויות , ממה את חוששת ?".
נכנסנו אל דירתך...התאמצתי להסתיר את עיניי ופי הפעורים נוכח הפאר וההדר שהתגלו לעיניי. סוג הבתים שראיתי בעיקר בסרטים או בחוברות "בניין ודיור" שאהבתי לעיין בהן. "בואי ואראה לך את הבית החכם" התפעלת,
והתחלת להראות בפניי כל מיני שלטים , שפותחים וסוגרים כל מיני..... נכנסנו לחדר העבודה.שולחן גדול ועליו מונח מסך ענק. במבט חטוף במסך , ראיתי טבלה ומלא מספרים קטנים קטנים. סיפרת שזהו חלק מעיסוקך,
סוחר בבורסה ושעליך להיות קשוב למניות במשך היום. "ומה עם הטיול שהבטחת לי ?" הזכרתי .
בין לבין התחלת לנגוע בי. בתחילה בעדינות , וככל שאני מנסה להתחמק ממך ,להדוף אותך מעליי, זה לא עוזר . אתה יותר חזק, יותר אגרסיבי. אני מרגישה שגופי נכנס למצב של לחץ, התגוננות מתמשכת.
אתה מנסה לנשק , ואני מתרחקת יותר ויותר. "אתה גורם לי לחוסר נוחות" התרעתי בפנייך .
"למה ? מה דעתך שנהנה פה ? רוצה שאזמין שף שיכין עבורנו ארוחה ? " "לא" עניתי ! "רק תן לי בבקשה להרגיש נוח , ותפסיק לגעת בי".
תוך מס' דקות, בהיסטריה בילתי נשלטת, חיפשתי היכן הנחתי את התיק, לקחתי ורצתי לכיוון הדלת. לא הבנתי מאיפה שאבתי את התושיה באותו רגע ,והכנתי עצמי למקרה שאצטרך להוציא צרחה מגרוני.
במנוסתי עוד שמעתי אותך ברקע " תגידי תודה שלא השלכתי אותך מקומה 12 ". השניות עד שהמעלית הגיעה ונפתחה נראו לי נצח. פעימות הלב השתוללו חזק חזק כאילו שולחים איתותים לכל חדרי הלב...
ירדתי אל הרחוב מבוהלת וניסיתי לעצור מונית חולפת. אחד העוברים ושבים עידכן אותי כי במרחק מה יש תחנת מוניות. בחיים לא האמנתי שאפשר לרוץ עם עקבים , אבל הצלחתי ! לקחתי מונית, כשכולי מתנשפת
ולחוצה "לעזריאלי בבקשה". תוך עשר דקות הייתי בעזריאלי.... בין ההמון , ההמולה, הרעש והחנויות, קצב הלב החל להתמתן אט אט. הדבר הראשון שחלף בראשי - להתקשר לבתי. היא חייבת לדעת את המציאות. היא חייבת
לדעת את הסכנות שאורבות לנו כאן, בדרכנו... שגם אני עם כל כללי הזהירות והערכים ההחלטיים שלי , כשלתי !!! חשבתי שאם בזכות הניסיון המר הזה, אמנע מבתי לחוות חוויה דומה, הרי שיש בכך מעט אופטימיות ,
ועדיף שלי זה יקרה ולא לבתי. ברגע ששמעתי את קולה, פרצתי בבכי. לרגע הרגשתי שהחלפנו תפקידים. אני הבת שנשברת ובוכה , והיא האמא המרגיעה, המחזקת.
"רק תבטיחי לי אמא שעכשיו את מנצלת את היום החופשי שלך ... תטיילי ותעשי שופינג... "אוקיי" הבטחתי. ניתקתי את הטלפון, מנסה להרגע מהטראומה... מנסה לאגור כוחות מחודשים לרגליי , שיובילו אותי
חזרה לרכבת , שתחזיר אותי הבייתה !
שלכם באהבה.