אז קודם כל ולפני הכל - אעאעאעאעאאעאעאעא היום יום הולדת לפרסי!
היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לפרסי ג'קסון!!! ~
לכבוד האירוע המרגש כתבתי קטע (שאגב, פרסמתי אותו גם בדף הפייסבוק של הבלוג, אז רוצו לתת לייק!) קצרצר מספיק בשביל שאוכל לשים אותו בתחילת הרשומה בלי שזה ייראה מעיק, אז, הנה:
על השולחן הייתה עוגת בעלת שלוש קומות. היא הייתה בנויה מבסיס של עוגה, שעליו היה מודבקת שכבת בצק סוכר כחולה, שעליה הייתה קצפת בצבע טורקיז ומעל לכל סוכריות תכלכלות ואם אנד אמ'ס כחולות.על הקומה האחרונה והקטנה ביותר של העוגה היה את סמלו של קופידון מבצק סוכר – קלשון בצבע ירוק ים. מסביב לסמל היה כתוב בקצפת בצבע טורקיז, "מזל טוב, פרסי!".
מסביב לעוגה היו כעשרים קאפקייקס כחולות עם ציפוי שוקולד לבן וסירופ אוכמניות מעל. על השולחן היה גם מיץ אוכמניות כחולות, כתריסר פחיות של משקה אנרגיה תוסס בעל צבע תכלכל עדין וקנקן של ליקר קוראסאו עם צבע מאכל כחול כהה, שככל הנראה יועד למבוגרים.
חוץ מזה הייתה שם גם קערה ענקית שהייתה ממלאה עד סופה בגלידה בצבע תכלת, וקעריות קטנות יותר שהיו מלאות כל אחת בסוכריות כחולות או ממתקים כחולים מסוגים שונים – פרסי זיהה לפחות שלושת רבעי מהסוכריות ככאלו שאימו נהגה להביא לו מהחנות שלה. בקצה השולחן עמדה צידנית שפרסי מיהר להציץ לתוכה וצייץ מרוב אושר כאשר ראה את הקרטיבים הכחולים.
בשולחן אחר היו גם דונאטס עם ציפוי כחלחל מעליהן, עוגיות שוקולד צ'יפס שנוסף להם צבע מאכל כחול, וערימה ענקית – פשוט ענקית – של פנקייקים בצבע כחול.
כל המזון הזה לכבוד יום ההולדת שלו. וכולו היה כחול.
לראשונה בחייו, פרסי ג'קסון הבין באמת את משמעותה של אהבת אמת.
~.~
ליאו הרגיש כאילו הריסים העליונים שלו דבוקים לריסים התחתונים שלו בדבק מגע. זה היה בלתי אפשרי לנסות לפתוח את העיניים. הוא שמע שמישהו נמצא בחדר, אבל לא הצליח לגייס את הכוח כדי לפתוח את העיניים ולראות מי זה. כשהוא הרגיש ידיים קרות שנגעו בפניו בליטוף עדין הוא צווח, מתקפל לתוך עצמו. "מי אתה ולמה אתה נוגע בי?!" הבהלה התחלפה במהירות בכעס. "פייפר, זה לא מצחיק להתעלל ככה בחסרי ישע!!!"
"זה ניקו, אידיוט." קולו של בן האדס היה קר, בניגוד מוחלט למגעו העדין. "תראה מה עשית עכשיו, הצתת את השמיכה. אתה חייב ללמוד לשלוט בכוחות שלך." הוא נאנח בעייפות בעודו זורק את השמיכה על הרצפה ומתחיל לדרוך על הלהבות בניסיון נואש לכבות אותן.
"אמר הילד ששיגר את עצמו לסין פעמיים במהלך שניסה לעשות מסעות צללים." גנח ליאו בטשטוש, פותח את עיניו בכוח. הוא היה כמעט בטוח שנשמע קול של שחרור כאשר פקח את עיניו סוף סוף, כמו הקול שנשמע אחרי שמצליחים לשחרר פקק של בקבוק. ומצד שני, הוא לא היה יכול להיות בטוח אם הוא באמת שמע את זה או אם הוא הוזה.
הוא השתעל קלות לתוך כף ידו והסתכל על פניו הזעופות של ניקו די אנג'לו, שהיה ידוע גם בתור נסיך השאול, או – בראשו של ליאו – נסיך פני תחת. כלומר, זה לא שהפנים של די אנג'לו בפני עצמן היו גרועות – להפך, היו לו תווי פנים עדינים ויפים, וליאו נזכר שראה תמונה של ניקו כשהיה בן עשר והופתע מכמה שפרצופו נראה נאה כאשר באמת חייך. זה בדיוק היה הדבר שהפך את ניקו לנסיך פני תחת. הוא לא חייך. אף פעם.
האמת היא שפעמים רבות ליאו רצה לקחת את העניין כאתגר – לנסות לגרום לניקו לחייך. רק חיוך אחד. אבל כשעשה זאת הנער רק הביט בו במבט מוזר ואמר לו דברים כמו, "אני לא יכול להחזיר מתים לחיים, ליאו" ו – "השיער שלי לא נראה כמו כנפי גור עטלפים, ליאו" ו – "תפסיק לשרוף את החולצה שלי, ליאו". במילים אחרות, הוא לא שיתף פעולה עם הגאונות הקומית של בן הפייסטוס, דבר שהיה מצער מאוד בהתחשב בכך שליאו היה קורע.
ליאו לא התכוון לשקר ולהגיד שהוא לא היה מסוקרן מהבחור. ניקו אומנם העביר בו צמרמורות, אך בו זמנית הוא גם עורר בו עניין משונה, עניין שליאו לא נהג לחוש לגבי בני אדם לעיתים קרובות. הוא היה טוב יותר עם מכונות מאשר עם אנשים, ולרוב בני אנוש פשוט לא עניינו אותו בצורה מיוחדת. חוץ מכשהתאהב. אבל הוא לא היה בטוח שזה נחשב.
בכל אופן, ליאו קם באיטיות לישיבה. "למה הערת אותי, די אנג'לו? אני חולה."
"ישנת יומיים." אמר ניקו בקול יבש. "הייזל שלחה אותי להאכיל אותך. היא אמרה שאם לא תאכל בקרוב הגוף שלך רק יתקשה יותר להחלים..."
ליאו בהה בנער שמולו. "יומיים?!" גנח, ואז נפל בחזרה לשכיבה. "אוי, אלים. אני שונא להיות חולה. כאילו שאני לא לוהט מספיק באופן טבעי."
ואז קרה דבר שליאו מעולם לא חשב שהוא באמת יצפה בו קורה.
ניקו די אנג'לו צחקק.
מרוב הלם ליאו הרים את ראשו במהירות כדי להביט בניקו וחבט אותו בדפנות המיטה, ואז קילל וייבב, שוכב בחזרה בכניעה. ניקו מיהר ללכת אליו, מכסה את פיו בידו כמו כדי להסתיר את החיוך שעל פניו. "אתה כזה אידיוט." מלמל, אבל החיוך עוד נשמע בקולו.
"אני הוזה, או שבאמת צחקת הרגע?" מלמל ליאו, משפשף את ראשו בטשטוש.
ניקו זעף בפתאומיות, מגלגל את עיניו. "אני לא רובוט, אתה יודע." הוא מלמל, ואז הצמיד את ידו לראשו של ליאו, איפה שהמכה עדיין פעמה בכאב. מגע ידיו היה קר מאוד, דבר שהקל על הכאב. ניקו המשיך לדבר. "אני יודע לצחוק." אמר במלמול מרוגז, ואז הרפה מכעסו באחת. "תקשיב, אתה באמת חייב לאכול משהו, ואלדס. ישנת כל כך הרבה זמן... אתה תמיד ככה כשאתה חולה?"
"תראה, זו עבודה קשה להיות מהמם כמוני." אמר ליאו בקול מצונן, אבל העליזות שבמילותיו לא נראתה בהבעת פניו. "בסופו של דבר אני חייב לישון מידי פעם, אתה יודע... למלא את מצברי המגניבות."
ניקו צחקק – שוב – והניד את ראשו לשלילה. "תאכל משהו. עכשיו." הוא לקח את קופסת האוכל ופתח אותה, מוציא מזלג די מלוכלך מבפנים ומתקרב אל ליאו.
ליאו העיף מבט אל תוכן הקופסה, ומיד החל להשתעל ולצחוק בו זמנית, כמעט נחנק. "זה – זה אוכל כחול." אמר, דמעות של צחוק עולות בעיניו. "אני חולה מת ואתה – אתה מביא לי – אוכל כחול!" הוא צחקק ופלט שיעול, מתכווץ לתוך עצמו. "אוי, זה טוב, זה טוב כל כך – הדבר הכי טוב ששמעתי לאחרונה – "
"זה לא כאילו היו הרבה אפשרויות, אתה יודע." זעף ניקו. "זה מיום ההולדת של פרסי." עיוות של כאב נראה על פניו של ניקו. ליאו שאל את עצמו למה הנער תמיד נראה כאילו הוא הולך להקיא בכל פעם שדיבר על פרסי.
"פספסתי את יום ההולדת של פרסי?" ליאו הפסיק לצחוק באחת. הוא קמל לתוך עצמו. כמה זמן ישן? אוה, הרבה יותר מידי, זה בטוח. "מי אפה את העוגה?" שאל לבסוף.
"ג'ייסון." אמר ניקו, מניע את ראשו לשלילה. "אין לך מושג כמה זמן לקח לנו למצוא צבע מאכל כחול – טוב, לא משנה, שמרנו לך חתיכה, פשוט תאכל, אוקיי? אתה חייב לאכול."
ליאו נטל את הקופסה ולקח לעצמו את המזלג, מתחיל לאכול. למזון היה טעם תפל בפיו – לא כי ג'ייסון היה אופה גרוע כל כך, אלא פשוט כי כך זה תמיד היה כשליאו היה חולה. להכל היה טעם מזוויע והוא פשוט רצה לשקוע במיטה ולהירדם לנצח, דבר שכמובן רק האט את ההחלמה שלו.
כשאימו עדיין הייתה בחיים היא נהגה להעיר אותו כל שעה עגולה כאשר היה חולה ולהכריח אותו לאכול עוד ביס. היא לא הסכימה לו להרעיב את עצמו ולשקוע בשינה אינסופית, לא משנה כמה ראשו קדח. המחשבה על אימא שלו העלתה בליאו את אותה תחושה מרירה-מתוקה שתמיד עלתה בו כשנזכר בה – אבל שעדיין לא שכח לחלוטין וכנראה גם לעולם לא יעשה זאת, בשילוב עם תחושת נוסטלגיה מתוקה שהציפה אותו בחום ובגעגוע אליה, אל החיבוק העוטף, הידיים החזקות והמיומנות שנקברו בשיערו.
הרגשנות הייתה עוד סממן של מחלה. בשום סיטואציה אחרת בחיים שלו ליאו לא נהג להתדרדר כל כך בקלות למחשבות קיטשיות כאלו.
אחרי כמה זמן שניקו פשוט השגיח עליו בשעה שאכל, הוא החזיר את ידו אל ראשו, מקרר שוב את המכה ומקל על הכאב שהספיק להיעשות פחות נורא בינתיים. ליאו סיים את העוגה לבסוף בבליעה אחרונה מאומצת במיוחד, ונאנח, דוחף מעל עצמו את הקופסה. הוא הרים את מבטו אל ניקו. "עכשיו אני יכול לחזור לישון?" שאל בטון ספק מתחנן ספק מתלונן.
ניקו הביט בו בהרהור לרגע, ואז הנהן קלות. ליאו לא היה בטוח אבל היה נדמה לו שהוא רואה רכות קלה בעיניו של הנער. הוא התרכבל חזרה בשמיכה.
כאשר היה כבר כמעט שקוע בשינה, ליאו הרגיש לפתע תחושה של יד מלטפת על הפנים שלו, אותה יד שהעירה אותו קודם לכן. קולו של ניקו נשמע בעבור ליאו כמו הד מרוחק כאשר אמר, "תישן טוב, אידיוט שכמוך."
~.~
אמממ... כן. XD
תצביעו בסקר,
מקווה שאהבתן/ם,
מייטי בי. 