שמונה עשרה שנים בברית הנישואין. האהבה הגדולה דעכה כמו סופת חול שגרגירייה שקעו אט אט באדמה. השגרה השתלטה עלינו. התנהלנו כמו שני שותפים לבית, לחיים.
בבוקר נפרדנו...כל אחד לעבודתו, לעיסוקיו. איחלנו אחד לשניה "יום טוב" ותו לא. אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שנפרדנו בנשיקה. גם שיחות טלפוניות במשך היום כמעט ולא היו, ואם היו אז רק כדי
לברר מי הולך לאסיפת הורים או מי עושה קניות.
החיים חלפו על פנינו מבלי "לנגוע" בנו, והשנים חולפות, והילדים המדהימים שלנו גדלו, עסוקים בשלהם...בלימודים, חוגים, חברים. כמעט שלא מבחינים בנו.
שקרנים מעולים היינו מול כל העולם. איך ידענו להעמיד פנים. פנים של אושר, של שמחה....כן, אפילו פנים של כאילו ישנים. איך תירגלתי נשימות של שינה כדי לא להביך אותך כשחזרת בשעות הקטנות של הלילה.
באחד מימי השבוע, בשעות הערב, בדיוק סיימתי להדיח את הכלים של ארוחת הערב. הגעת הביתה. זרקתי אליך שאלה באוויר "איך היה היום שלך ?" ומבלי לחכות לתשובה מיהרתי ללבוש את בגדי הספורט ולצאת להליכה היומית שלי.
אמרנו הרבה ללא מילים. הבנו, קראנו מחשבות אחד של השניה. הנחתי לך כדי לשוחח איתה, ואני הייתי זקוקה לשיחה איתו. שיחת "חיזוק ועידוד" קראתי לזה. אותו אחד שידע לפרגן, לאהוב....
הכרתי את אריה בעבודה כספק שבא להציע את שירותיו. הגיע עם ג'ינס וטי שירט לבנה ועם עיניים מחייכות וטובות. מהר מאוד השיחה זרמה כאילו הכרנו שנים. אריה סיפר לי כי הוא נשוי לחולה סופנית. שהוא סועד אותה מרבית היום. שהוא זקוק נואשות
לנפש תאומה, לשיחות, לפרוק את שעל ליבו....
סיפרתי לו שאני נשואה ל ... אוויר ! שאני זקוקה למשענת לראש, ליד מלטפת, למילה טובה, למעט חיבה....וואיי הרגשתי כמו רשימת מכולת מסורבלת שהצגתי בפניו. במשפט אחד, חיי נראו כאילו יש לי הכל ולא כלום !
אריה טיפל ברעייתו במסירות אין קץ. הערכתי והערצתי אותו על כך. גם כאשר התייעץ איתי, "לסופי יש עור יבש בכפות הרגליים, תוכלי להמליץ לי על קרם או משחה טובה ?" ידעתי והתעצבתי כי סופה קרב, ושמחתי כי בחייה
זכתה לעדנה ונחת.
מדי ערב בהליכה, זה היה הזמן שלנו , של אריה ושלי בלבד. דיברנו, צחקנו, שיתפנו, התייעצנו ובעיקר הרגשנו אהבה אמיתית מהי. הוא הפך לחלק בלתי נפרד מחיי והייתי מאושרת על כך.....
ובאותו הערב, כאשר שבתי הביתה. וממרחק מספר מטרים ראיתי אותך, השותף שלי, תוך כדי שיחה בנייד הלכת הלוך ושוב בחצר הבית. וכאשר הבחנת בי, מיהרת לסיים את השיחה ונכנסת הביתה. נראית מוטרד . ניכר היה שאינך רגוע.
"אני הולכת להתקלח" ולאחר כמה צעדים מעבר לכתף עוד הבחנתי בך ממהר לקחת את הנייד ולשרבב עוד מיסרון.
במקלחת חשבתי לעצמי שהיא חייבת להכיר אותך. אתה לא אוהב להיות נתון ללחצים, תחת ביקורת, לספוג טענות ומענות. אתה אוהב את הספייס שלך. אתה אוהב להוביל. לקבוע את הכללים. אם היא מחפשת רומנטיקה , פרחים ופתקי אהבה, זה לא
אתה !! וממרומי שנות ניסיון איתך, הלוואי ויכולתי לתת לה מעט טיפים להצלחה.
באחד הימים, בשעות השקטות של הלילה, כמעט חצות. ישבתי בסלון וצפיתי בטלויזיה. הילדים במיטות נרדמו כשלפתע הגעת. הופתעתי על השעה היחסית מוקדמת לשובך ולא יכולתי שלא להבחין כי בקושי עמדת על הרגליים.
באת והתיישבת לידי. העיניים העצובות שלך סיפרו הכל... היה כאב בקול שלך. מילמלת ושאלת "רוצה נס ?" ואני מיהרתי להשיב "אשמח, תודה ".
קמת למטבח וחזרת עם שני ספלים. באת והתיישבת קרוב יותר אליי. זיעה קרה הלכה והתפשטה בכל גופי.
מצידי שישרפו כל הלילות הבודדים, הלילות שבכיתי לכרית , האכזבות, הציפיות. כרגע הלב שלי הרגיש קרוע מלראות אותך כך. כיביתי את הטלויזיה והסתובבתי אליך. דיברנו ודיברנו כל הלילה. ראיתי איך הנחת בזהירות את היד שלך
על הברך שלי. לפנות בוקר פרשנו יחד למיטה....
השיחה גרמה לי להבין...התגעגעתי ! לא חשבתי שאתגעגע כך, שארגיש כך, ועוד איתך ?? אתה בעלי !!! הרי הבטחת לי , ריבונו של עולם, הבטחת שתעשה אותי מאושרת ולא קיימת !!!
הימים שאחרי היו מלאי מבוכה. היה קשה לי לבחור באיזו דרך או מסלול להמשיך. הלוואי שבחיים זה היה כמו באוייז שתני לו והוא יוביל אותך לאן שתרצי.
היו הרבה הפתעות בדרך...חזרת הביתה מוקדם. כשחזרתי מההליכה היומית שלי מצאתי אותך טורח ומכין ארוחת ערב. שתינו את הקפה יחד במרפסת. חזרנו לצפות ולהתרגש מסרטים.
הלילות מתחת לפוך....
אט אט התחלתי לסנן את אריה בשיחות בתירוצים שונים, שאני עייפה, שאני עסוקה. נמנעתי מלהפגש איתו.
גם אתה, שמתי לב לכך שמיד שנכנסת הביתה הנחת את הנייד בצד עד למחרת בבוקר. לא ענית לשיחות, לא סימסת.
הרגשתי שאנו בוגדים בהם ! שהיוצרות התהפכו....
שאנו עכשיו "הפרי האסור" עבורם !
שלכם באהבה.
# הסיפור אינו אוטוביוגרפי #