בקרוב תיסגר הבלוגיה במתכונתה הנוכחית. בתפוז בוחנים אפשרות להקים בלוגיה חדשה אבל לא יעבירו אליה את כל הבלוגים הקיימים אלא בלוגים נבחרים בלבד; מה שאומר שיש סיכוי גבוה מאוד שהבלוג הזה לא ישרוד את המעבר - וייעלם.
אמנם לא כתבתי כאן כבר תקופה ארוכה, אבל כשנפל לי האסימון שזה עומד לקרות פרצתי בבכי. 
ככה, אמיתי, מה אכפת לי לספר פה. הרי ממילא קלוש הסיכוי שהפוסט הזה יצליח להתפרסם או שמישהו מהמנויים הוותיקים יקבל על כך התראה.
בכיתי כי עבורי זה לא סתם בלוג. יש פה הרבה מאוד שנים של חוויות, סיפורים, זכרונות ורגעים שהעליתי על הכתב מסיבה אחת בלבד: שיהיה להן מקום להישאר בו, לנצח. כך יכולתי להיות בטוח שגם אם הכל יישכח מהראש שלי, עדיין אוכל לחזור לכאן בכל פעם שארצה כדי לקרוא ולהיזכר. בדיוק כמו בהגיגית של דמבלדור.
והנה, הכל עומד להימחק.
השקיעה הצפויה של הבלוגיה אל האבדון הביאה אותי לשבת במשך כשבוע ולעבור רשומה-רשומה בבלוג שלי. להעתיק את אלה שפרסמתי ואת אלה שמעולם לא התפרסמו. אחת אחת הן עברו למסמכי וורד. לפי הסדר. כולל חלק גדול מהתגובות. לשמחתי גם שרדו כמה תמונות. גיליתי שאכן שכחתי חלק גדול מהדברים שכתבתי. חלק אחר דווקא זכרתי והיה נעים לקרוא אותו מחדש. גיביתי למסמכי וורד גם את הבלוג של ק', את המגירה שלי ועוד פוסט מפה ופוסט משם. הקריאה המחודשת העלתה בי רצון לשמר את הפוסטים הללו ואולי להעניק להם חיים חדשים בצורה אחרת. אני צריך עדיין לחשוב איך אעשה את זה.
על כל פנים, עכשיו הגיע הזמן להעלות את הפוסט האחרון, שיישאר כאן עד שהכל ייעלם.
במשך הרבה שנים תפוז היה לי בית אהוב וחם, ולתקופה מסוימת גם מקום עבודה. פגשתי בו גולשים מאחורי כינויים שהפכו לידידים בפייסבוק וחברים לחיים. הבלוג היה לי מקום לפרוק בו את העצבים, האכזבות והשמחות. כמה קיוויתי שהכל יישאר אי שם בסייברספייס לנצח נצחים, וכמה מעציב אותי לכבות כאן את האור.
היי שלום, הגיגית. 
ואם מישהו עדיין קורא את השורות הללו, אשמח לשמור על קשר:
הבלוג האישי שלי, "רסיסי מילים" | העמוד העסקי שלי, "תוכן בעבודת יד" | הפרופיל שלי בפייסבוק | הפרופיל שלי באינסטגרם