את מערכת היחסים המסובכת-כואבת-מענגת-פוגעת-שואבת-מתגמלת-מעייפת-מתסכלת-מבולבלת ביותר בחיי אני מנהלת עם הגוף בו אני מתגוררת.
[עצם ההגדרה בה אני מפרידה ביני לבינו אומרת המון]
לו היינו מפרגנים לעצמנו טיפול זוגי, גופי ואני, היה ביכולתנו למלא עשרות של פגישות בקיטורים וטענות. זו על זה וזה על זו.
ולהיות צודקים. שנינו.
גם כן חתיכת צדק, כתב לפני מאיר אריאל.
אלא שהבוקר התעוררתי בטוב ובאתי לספר על המקום המיוחד בו גופי ואני מהווים צוות מנצח [בפוטנציאל לפחות]
וזה המקום בו הוא [היודע] מנסה להגיד ולכוון
ואני?
אני "רק" צריכה להקשיב.
להקשיב וליישם.
ואני מתאמנת בלהיות קשובה.
לא רק אליו אבל בעיקר.
והוא אומר, לעיתים בעדינות [מותש מלהגיד] ולעיתים בבעיטות חזקות.
אתמול, למשל, הוצע לי להציב יעד.
ומיד נבהלתי ובטני התהפכה
שאני אציב יעד??
יעד בר מדידה????
ואם אכשל? איך ארגיש??
והבטן יודעת.
וגמאני כבר יודעת שכשבטני מדברת רצוי שאקשיב
ובמקום לוותר ולהמשיך ללטף לעצמי את הנשמה, בחרתי להמשיך להקשיב לקול הזה, והמשכתי לשאול -
יש לך מטרה [כן. יש.]
אפשר למדוד אותה? [אפשר.]
אז ממה את כלכך מבוהלת? [מכך שלא אגיע אליה]
וכשאת לא מציבה יעדים, את מגיעה? [לא ממש]
אז אולי שווה לנסות? [אולי, אבל זה מפחיד]
מה כלכך מפחיד [שאתאכזב מעצמי]
ופתאום קלטתי.
זה הפרפקציוניזם הארור שמשתקותי.
הרי מה סה"כ יכול לקרות?
ואם לא אשיג את המטרה שאני מציבה?
אלמד מכך שעלי לחשב מסלול מחדש או אולי להקטין את רף הציפיות.
זה הכל.
ובטני נרגעה, וזה שוב היה סימן.
הפעם סימן לכך שטוב.
אז הצבנו לעצמנו יחד.
כןכן, עברתי ללשון רבים. צוות לעניין אעשה מאיתנו.
טוב נו, לא ממש יעד. יותר יעדצ'יק.
יעדצ'יקון.
ונשתמש בכל הכלים העומדים לרשותנו כדי להשיגו.
כולל הכתיבה, גם כאן בבלוג, שהרי, לשם כך, בין היתר, פתחתי אותו.