המלחמה הראשונה שלי היתה מלחמת סיני והייתי בת 6.אתם בטח קוראים
ואומרים "וואי,זה היה מזמן" או כמו שהנכדים שלי אומרים כמעט בתקופת האבן.
על החלונות הדבקנו בריסטול שחור שלא יצא אור החוצה,אמא נכנסה לחרדה
כי המקלט היה בקומת קרקע ולא היה מוכן כי הביוב הציף אותו.
אזעקה ראשונה בחיפה....אמא שהיתה בהריון נכנסת ללחץ אוספת אותנו שתי בנות
ומתחננת לאבא שלפחות ירד איתנו לקומה הראשונה.
אבא נכה צה"ל מסרב, ועד היום אני זוכרת את מילותיו "אם תיפול פצצה לפחות אהיה במיטה".
בחוץ מסתובב מתנדב כשעל זרועו סרט וצועק לכולם לכבות את האורות.
בקיצור היסטריה מוחלטת בבית ובחוץ.
חצי שנה אחר כך נולד אחי וסבא ברך אותו "כשתהיה גדול יהיה כבר שלום ולא יהיו עוד מלחמות".
המלחמה הבאה היתה מלחמת ששת הימים ממנה יצאנו גאים ומנצחים ומאז.........
עוד מלחמות....עוד מבצעים....שלום הגליל שעברנו בין הקטיושות בצפון....
והארץ לא שקטה......
היום יש לי נכדים בצבא והדאגה אותה דאגה ,לשלומם ולשלום שאר החיילים.
אי אפשר להתרגל לצופרי האזעקה,הצליל מוציא את הזכרונות החוצה, מלחמה מתערבבת
במלחמה ומבצע מתערבב במבצע,והתותחים ממשיכים לרעום.
הממ"ד בתוך הבית, המסכות שקיבלנו מהאיום של הטילים הכימיים על הארון, הטלביזיה
פתוחה ומשדרת חדשות ואזעקות.
מצרפת את תפילתי לתפילה של כולם שיחזרו חיילינו בשלום הביתה וישרור השלום בארץ.