"חרב או אבן" -לפרויקט של מיטל

היי חברים! בזה הרגע ראיתי פיירי טייל והסידרה האנימה הזאת נהדרת!

כמובן שבכיתי המון אבל זה עיניין שולי, אז ששש!

כתבתי את הפרק  לשיעור השלישי של מיטל בבלוג המהמם שלה, הינה קישור :

http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=4162337

זהו חלק מהסיפור של ריינבו פרק עצמאי שלא קשור לכלום אבל נכתב במיוחד לפרויקט.

מקווה תקראו ותגיבו ומיטל אני במתח מהתגובה שלך:) אוהבת!!! יחי נאצ'טו ולוסי לנצח!

(כן כן שוב התחרפנתי)....

ריינבו ישבה בתוך דמה. כל גופה כאב.

כל חבריה היו פצועים ומוכים. היא נשענה על ההר מאחוריה מרגישה את ידה השבורה. דווקא היד שאחזה בחרב.

הוא עמד מעליה. אש יצאה מידיו אך הוא נראה עודנו שקול. הוא צחק. צחוק מרושע ואכזרי. כזה ששואב ממך את שמחת החיים.

"ריינבו..ריינבו ... ריינבו, חשבתי שאת יותר חזקה ממה שמספרות האגדות..."

ריינבו ירקה דם לריצפה, היא לא יכלה להניע את ידייה או רגלייה.

אילציפיר עצמו עמד מעליה שיערו הלבן הארוך מתנפנף ברוח.

הוא היה עוד קוסם אפל שריינבו וחבורתה נשלחו לנצח.

הקוסם הזה הטיל אימה על הממלכה החצי צפונית וריינבו נשלחה לנצח אותו. היא לא ניחשה כמה הוא חזק.

הכפר הקטן בו נלחמו היה הרוס עד האפר.

התושבים ברחו באימה וחלקם הושמדו.

ריינבו ידעה שברגע שכוחה יגמר הוא ילך ישירות לממלכה ויהרוס אותה עד כליל.

ריינבו מעולם לא הפסידה בקרב. היא ידעה שעוד מכה אחת ואילציפיר ישחרר את כל צבא השלדים שלו.

תמיד השוו אתה לאבן. חזקה מבפנים ומבחוץ.

כשהיא נלחמה היא היתה כמו מטר של אבנים נופלות, הם יכלו לקבור אותך במכה אחת.

שום שריטה לא נשארת על האבן, והיא אינה ניתנת לשבירה.

אבל זה לא היה נכון.

דמעות זלגו מעינייה החומות.

היא הביטה בחבריה. מגי היתה בצורתה החתולית מוכה. קליסטו היה עם חץ ברגלו ובידו השמאלית.

קראוס היה מעולף. ומג'יק. הו מג'יק. אותו אלוציפיר עינה מול עינייה. הוא שכב כשדם נוזל מלחיו.

הוא הביט בה במבט מיואש ואז נתן לחולשתו לקחת אותו והתעלף.

"ריינבו... תמיד היית חזקה כל כך. איך זה שאני הוא היחיד שהצלחתי לנצח אותך? תראו אותך אבן שאי אפשר לשבור... כנראה שאני הצלחתי" הוא צחק. אבן. אבן קשה וחזקה. אבן לא בוכה. ריינבו חשבה לעצמה.

אבן לא נשברת כמוהה. לאבן לא אכפת אם חבריה עונו או מתים.

היא לא אבן.

היא רגישה וחכמה. היא גמישה וקשה ורכה, הכול באחד.

היא לעולם לא תניח לחבריה למות.

הכוח שבה מחייה חיים ומרפא.

לא. היא אומנם קשה מבחוץ אבל בהחלט רכה.

היא חותכת אבל גם בונה.

יש בה חוכמה עתיקה והיא מעולם לא מפסידה בקרב.

"אינני אבן." היא אמרה לו.

הקוסם הביט בה בהלם שהיא עוד מדברת, יושבת שבורה כולה על ריצפת ההר.

"ואני לעולם לא מוותרת"

החרב שלה, חרב הדרקונים שלה רטטה.

"לא משנה כמה פעמים אשבר" קולה החל לרעום,

"לא משנה כמה אני אספוג"

החרב התרוממה.

"אני תמיד אנצח את מי שיפגע בחברי"

אור זהר מהחרב.

"כי אני ריינבו"

החרב התחילה לעוף.

"אני חרב"

איליציפיר בהה באימה אבל לא יכל לעשות דבר. החרב עופפה וחרצה את גבו גורמת לו ליפול אחורה אל מותו.

אור ענקי זרח מסנוור את כולם.

ואז שקט.

חבריה התרוממו פצועים אבל חיים. הכפר חזר לחיים וכל מי שהושמד התעורר לחיים.

מג'יק התקרב אליה מחבק אותה אליו.

"ריינבו עשית זאת" הוא חיבק חזק יותר.

ריינבו רק חייכה.

בהר ששוכן בעננים ישב דרקון זקן וחכם.

הוא הביט במאורע וחייך.

"את בהחלט חרב ילדתי, את חרב דרקונים"