הרעיון הגלום ביום כיפורים הוא רעיון מעניין וחשוב. פעם בשנה אנחנו מצווים לעצור את הכל, להביט אחורה ולבחון את ההתנהלות שלנו במהלך השנה. המבט מחייב אותנו להכיר במקרים בהם היינו לא בסדר, תוך הפרדה בין דברים שבין אדם למקום, לבין מעשים שבין אדם וחברו.
מה שבין אדם לחברו אין המקום יכול לכפר. ובצדק. על האדם לבחון את מעשיו ולפעול לתיקונם בעצמו, בינו לבין חברו, ואין תפילות מעשרות או צומות טובים כאן. ואילו מה שבין אדם לאמונתו, נשאר בין אדם למקום. כל אחד עושה את חשבון הנפש שלו בהתאם למידת אמונתו, אורך חייו, והאידיאלים שלו. הדו שיח הוא מול אלוהים.
ואין יוצא אדם ידי חובתו זולת אם פעל בשני המישורים לתקן את מה שקלקל.
אבל מה לעשות שלרובנו אגו גדול, אנחנו לא רוצים לראות את המעשים הרעים שלנו, ובטח לא להודות בהם? אז אנחנו עושים ישראבלוף.
זה מתחיל בבקשות סליחה המוניות בכל דרך אפשרית, בלתי אישית לחלוטין. פוסט כללי בפייסוש, סמס לכל חברייך מכרייך וכל כתובת אפשרית שאתה אפילו לא זוכר מי מאחוריה, "מכל מי שפגעתי בו בלי כוונה, אני מבקש סליחה". מה זה בלי כוונה? ומה עם המקרים עם הכוונה? מה עם כוונת הסליחה? והיכן התיקון? איזו מן סליחה זו אם אתה אפילו לא יודע על מה אתה מבקש אותה? בקשת סליחה צריכה להיות ספציפית. קודמת לה ההכרה שעשית משהו לא בסדר, ולכוונה שלך אין שום השלכה. חשובה התוצאה. פגעת במישהו, הרעת לו, חטאת לפיו? הכר בכך שזו תוצאת מעשייך. הרגש רגשות אשם על כך, גם אם לא התכוונת, גם אם לא יכולת למנוע. ואז בקש סליחה על כך שמעשייך גרמו לו רע. בלי "לא התכוונתי" "לא יכולתי למנוע" "הסתירו לי" ושלל תרוצים אשר כל תכליתם להראות שאתה הצדיק הידוע, ושלא יכול להיות שעשית משהו שתכליתו רעה [וידוע התירוץ הכי נורא מכולם "זה היה לטובתך"]. גלגול האחריות על מישהו אחר ארטילאי חוטא לכל כוונת ההליך. שהרי איך תתקן אם אתה לא אשם? מה ימנע ממך לחזור על אותה פגיעה עוד פעם אם היא לא בשליטתך?
אז לא, אנחנו לא באמת סולחים למישהו שלא זוכר על מה הוא מבקש סליחה מאיתנו, שמסביר לנו שהוא לא אשם בכלל במה שקרה, ושאין לו הרבה מה לעשות בנידון.
אבל גם בין האדם למקום אנחנו טובים בישראבלוף. לא, יום אחד של צום בשנה לא באמת מכפר על חטאים של שנה שלמה, שיש לך בהחלט כוונה להמשיך ולבצע אותם גם בשנה הבאה, כי מה לעשות, לקיים תרי"ג מצוות זה משהו קשה מעיקרו, וכל הפרשנויות הפתלתלות והמתחכמות, שמתקשות להתאים את עצמן לרוח התקופה, ולעיתים גובלות בעבודת אלילים, לא מקלות עלינו. וגם הפחד מיום הדין הקרב כמוטיב מדרבן לביצוע לא מוסיף לטעמי למידת הכנות של החרטה. ["אם לא תתנצל ומיד אני אערוף את ראשך" זה לא בדיוק הדרך הכי טובה להשיג חרטה אמיתית]. אבל אני מוכנה לקבל שיום הצום הזה מזקק משהו בין אדם לבין אמונתו אם עושים אותו כראוי.
אבל מה זה צום כראוי? צום ראוי הוא צום קשה, צום ארוך ומצמיא, צום שבו אתה מענה את נפשך. שהרי אם הצום קל אז למה לצום ואיפה הכפרה שבו? מצד אחד כולם מרגישים צורך לצום, נשים בהריון, קשישים, חולים, ילדים קטנים, ונערים מתבגרים. כולם צמים, לא משנה אם הרב יתחנן לפניהם שלא יצומו. ומצד שני כולם מחפשים דרכים להפוך את הצום לקל. כדורים של שובע, העמסת נוזלים על הגוף לפני, לישון הרבה - לא שמים לב שלא אוכלים כשישנים, מצד שני גם לא בדיוק מתפללים כשישנים - הכל כדי לא לסבול. אבל אם רוצים לא לסבול הכי פשוט זה לא לצום מלכתחילה. ואם כל כך קשה לנו בין ארוחה מפסקת לארוחה מתחלת, 24 שעות סה"כ, לא להכניס דבר מאכל לפה, שאנחנו מרגישים צורך לסדר את אלוהים ככה בקטנה, אז אולי בקשת הסליחה ביננו לבין המקום היא אפאס לא מספיק כנה?
אבל אם אפשר לעשות קיצור דרך מקסימלי ביננו לבין הישועה והגאולה, למה לא? כי כנראה שטבע האדם הוא כזה שהוא מוכרח לקצר תהליכים. אז האדם המציא את מנהג הכפרות. לוקחים תרנגלות מסכנה (באותה מידה זה היה יכול להיות כל חיה כשרה אחרת שהיא קלה מספיק כדי לנפנפה), ומסובבים אותה באויר כתחליף כפרה. תהפך התרנגולת למרק עוף במקום חטאי המנופף. לא אכנס כאן לשיקולים של זכויות בעלי חיים, שיש להם מקום נכבד בטענות נגד המנהג הזה. השאלה שאליה אני רוצה להפנות אצבע היא מה ההגיון שמישהו אחר יענש במקומך על חטיאך? מה ימנע ממך לחטוא בשנית? האם אלוהים כזה דביל שהוא לא רואה שזו תרנגולת ולא אתה שמבקש סליחה ומחילה? מה ההבדל בין זה לבין לומר עשר פעמים "אווה מריה"? להרע למישהו אחר זה כפרה על רע שאתה עשית? האם זהו הקונספט המרכזי ביהדות? אני בטוחה שימצאו כל מיני פרושים ופרשנויות למה זה תחליף ראוי. אבל כמו כל מנהג שהוא יציר האדם אפשר למצוא פרשנויות גם נגד, וכמו כל דבר שהאדם יצר האדם גם יכול למצוא דרך להפסיק אותו.
אז סליחה מכל מי שלא בכוונה פגעתי בו, שיהיה לכם צום קל, ושהנמלים שדרכתם עליהם יהיו כפרתכם.