איזו מדינה – מיוחדת במינה

שוב אני נופל למלכודת הדבש של הבלוגיה ומכיוון שאין לי נושא לכתיבה אבל אני רוצה לכתוב אני ממהר לכתוב על "הנושא החם".

ובאמת היום היה חם. אפילו חם מאוד. סתיו ישראלי מול החלון שלי.

אבל הנושא החם הוא לא חום אוקטובר-נובמבר אלא הייחוד של המדינה שלנו. בדיוק כמו הנושאים החמים הקודמים זהו נושא-על המאגד תחתיו אפשרויות רבות.

בימינו כולם הם "על". אנחנו אוכלים מזונות-על, רואים סרטים על גיבורי-על ומתרגזים על כל דבר (במיוחד על דברים שעלו הרבה כסף).

בכל זאת אם אני רוצה לכתוב על הנושא החם הפעם אני צריך להזכיר כמה המדינה שלנו מיוחדת.

והאמת שיש למדינת ישראל הרבה ייחוד. קל מאוד למצוא לפחות עשרה דברים המיוחדים רק למדינה שלנו:

זאת המדינה היחידה שעל הקמתה הכריז דוד בן גוריון
זאת המדינה היחידה שבאופן עקבי מצביעה בעדנו באו"מ (מאוד מקווה שזה ימשיך כך)
זאת המדינה היחידה שדגלה הוא מגן דוד כחול + שני פסים כחולים על רקע לבן
זאת המדינה היחידה שבה נמצאת (בימינו) העיר תל-אביב
זאת המדינה היחידה שאליה התכוון בלוג הבית בנושא החם "איזה מדינה"
זאת המדינה היחידה שבפרלמט שלה יש 120 חברים ולאחד מהם קוראים יאיר לפיד
זאת המדינה היחידה שהמטבע שלה נקרא שקל
זאת המדינה היחידה שעליה נכתב השיר "איזה מדינה" (וגם "ספירת מלאי"!)
זאת המדינה היחידה שיום העצמאות שלה נחגג בתאריך עברי
זאת המדינה היחידה בה נולדתי וגדלתי

אני רוצה להתעכב קצת על הנקודה האחרונה.

בשנים 1997-1999 גרתי בארה"ב ולא במדינה המיוחדת במינה שלנו.

ארה"ב היא גם מדינה מאוד מיוחדת במינה. למעשה אני חושד שגם עליה אוכל לכתוב עשרות נקודות המיוחדות רק לה.

לא אכחיש שנהניתי לחיות שם. התקופה בה גרנו בארה"ב הייתה מאוד מיוחדת (שלא לומר ייחודית) מבחינתי.

היו שני דברים שאליהם היה לי קל מאוד להסתגל בארה"ב: הראשון היה הנימוס והאדיבות הבסיסיים של רוב האנשים. אמנם האלימות בארה"ב רבה אבל בחיי היום-יום לא נתקלתי בה.

הדבר השני היה השלווה הכללית. בארה"ב לא חיים ממהדורת חדשות אחת לבאה, מפיגוע לפיגוע, ממילואים למילואים - אלא פשוט חיים.

במהלך השנתיים וחצי בהם חייתי בארה"ב חוויתי שתי פעמים בהן תכנית טלוויזיה נקטעה ע"י מבזק חדשות מיוחד.

בפעם הראשונה נושא החדשות היה שבירת שיא ה-home run של כל הזמנים (כלומר – ידיעת ספורט) ובפעם השנייה הנושא היה מכירתה של קבוצת ספורט מקומית (כלומר – ידיעת ספורט).

זה גרם לי לקנאה מסוימת באורח החיים האמריקאי.

אבל, בכל יום בו גרתי בארה"ב לא יכולתי להיפטר מההרגשה שאני זר. זאת לא הארץ שלי, האנשים בה לא מדברים את השפה שלי והתרבות שלה היא לא התרבות שלי.

קשה להיות זר. קשה לא להרגיש בבית כשאתה נמצא בבית שלך (או בדירה עליה אתה משלם מאות דולרים לשכירות כל חודש).

לכן שמחתי לחזור לארץ.

הבעיה היא רק שלמפעם לפעם אני מרגיש זר בארץ. זאת עדיין הארץ שלי אבל מפעם לפעם (לעת עתה בימות השנה בלבד) אני מרגיש שזאת לא בהכרח התרבות שלי. כשאני רואה את הטוקבקים המכוערים, כשאני קורא על האלימות ברחובות, כשאני שומע מצד אחד גילויי גזענות קשים ומצד שני שנאה עצמית מרשימה אני תוהה האם אני באמת חלק מהמדינה הזאת.

גם השפה המדוברת היא כבר לא בדיוק העברית שאני למדתי לדבר.

בקיצור – המדינה הזאת נהייתה פחות מיוחדת בשבילי. לעיתים אני תוהה האם בכל זאת עליי לחפש מקום טוב יותר בשבילי ובשביל המשפחה שלי.

הדבר העיקרי המבטל מחשבות אלה כרגע הוא באמת המשפחה שלי. מצד אחד קרובי המשפחה שבוודאי לא יעזבו את הארץ ואני לא רוצה להתרחק מהם, מצד שני הילדים שלי המביעים התנגדות עזה לעצם המחשבה להתרחק מהעיר שלנו. וזה סימן טוב – הם מאושרים כאן.

התחלתי לכתוב רשומה שהייתה אמורה להיות משעשעת וגלשתי למחוזות רציניים יותר, לכן אסיים בבדיחה מתוך "הצחוק יפה לבריאות" – כזאת שרוב האנשים לא יבינו וגם אלה שיבינו לא ימצאו מצחיקה:

במצעד יום העצמאות רמי מסתכל על מטוסי חיל האוויר הטסים בשמים ועל כל מטוס עובר הוא אומר: 'זה שלנו... זה שלנו... זה שלנו...'

יוסי מתעצבן ושואל את אביו: 'למה לרמי יש כל כך הרבה מטוסים ולנו אפילו לא אחד?'

והרשומה המומלצת היא – איזו מדינה – אחת ויחידה! - בבלוג של חושבים טוב