מה יכול להיות גדול יותר ? ניסי יותר ? מלהישאר בחיים אחרי תאונת התנגשות חזקה , מפחידה ומסוכנת ? ערב חג השבועות הגעתי לעבודתי כנהג חלוקה כמו שהיה בשנתיים שקדמו לכך . הפעם החליטו בשבילי שאשב ליד הנהג ואסייע בידו וגם אתן לו מנסיוני הרב יחסית אליו . ההרגשה הרעה החליטה להתיישב לי באמצע הבטן . אבל את הבוסים זה היה מצחיק אם הייתי מספר להם . הם שם בשביל העבודה ולא בשביל הסיפורים . לאחר חלוקה של כמחצית השעה ונסיעה שלא ממש הייתה חביבה וזהירה מצידו של הנהג , פתאום אני מוצא את עצמי בסיטואציה מפחידה . הכי מפחידה שהייתה לי בחיים . המשאית שבה היינו התנגשה בעוצמה רבה ובמהירות גדולה במכונית שהייתה במצב עמידה על הכביש . לא נסיעה . זה נמשך אולי כמה שניות אבל אני צרחתי כמו משוגע . אמא !!!!! אמא !!!! הפיצוץ הנוראי עדיין מהדהד במוחי . שברי זכוכית עפו לתוך המשאית וריח נוראי של שריפה חדר לאפי . הזמן עצר מלכת . אני לא הצלחתי להזיז את עצמי מתוך המשאית . ולאחר כדקה של קיפאון הצלחתי לצאת החוצה יש לצומת . נעמדתי באמצע הצומת בוכה רועד ולא מסוגל לזוז כשהד הפגיעה הנוראית עדיין מהדהד באזני . מכונית שחלפו בצומת כמעט ופגעו בי עד שהצלחתי להזיז את עצמי בוכה ורועד ללא אפשרות להפסיק עד למדרכה . שם התיישבתי והמשכתי לבכות כשאני לא מבין מה קורה כאן . לאחר כחצי שעה פינה אותי מנהל העבודה שהגיע במיוחד ולקח אותי ישר הביתה . אני נכנסתי למיטה ונרדמתי . כנראה שהייתי חייב לכבות את המערכת שלי . כעבור כמה שבועות של סיוטים וחיים בתחתית התחתיות של הנפש, ניגשתי לרופא פסיכיאטר והוא איבחן כי אני סובל מפוסט טראומה חריפה ביותר . עברה כמעט חצי שנה ואני מטופל ונעזר ברופאים מקצועיים מטעם הביטוח הלאומי . אני יכול לציין את האירוע כנס גדול שקרא לי בשנת 2014 . נשארתי בחיים . אמנם עם סיוטים אבל חי . הזמן יעשה את שלו ואני נעזר בכתיבה כאמצעי נוסף לריפוי בנוסף לכל האמצעים שמסביב , אבל אני חי ואני כאן כדי להמשיך ולהיות עם משפחתי וחברי . אם זה לא נס אז מה כן ?
↧