להכריז על תוכניות זה בעיניי כמו להתמסר לסיכומים. משהו כמעט לא טבעי, יצירת סכר מאולתר לעצירת סחף המציאות. ומצד שני, למרות החידוד הידוע על האדם המתכנן והאל הצוחק יש משהו בצורך לייחל, לשאוף, לאתגר את עצמנו לפעולה. משהו באמירה של הדברים בקול רם או בכתיבתם יוצרת סוג של מחוייבות. הנה, זה יצא לעולם ואי אפשר עוד להסתתר. מוטב לחתור להגשמה מ ע כ ש י ו, מאשר לבזבז אנרגיות על הדחקה גורפת או סימון גדרות והגדרות. הקריאה להגשים חלומות מביאה אותנו להתמודד חזיתית עם הפחד, חוסר הבטחון, הדחיינות או כל גורם אחר שדוחק אותנו לפינה, מוריד אותנו מראש מהזירה, גורם לנו לוותר, לתת את התור למישהו אחר, להמשיך לקוות שזמננו עוד יגיע...עד שמבינים שמאוחר מדיי. ואז התהייה, התסכול, סך השאלות העולה על סך התשובות ילוו אותנו תמיד, שומרים על מרחק בטוח, מגיבים אלינו בצינה בעת שניפנה אליהם בקול. מתכחשים להכרות המוקדמת בינינו, כי האכזבה כבדה מדיי.
אבל מה באמת הייתי מייחלת לעצמי? קודם כל אני מחליטה לא להיות מקורית. כן, זה נשמע כמעט מגוחך אבל בהחלטה מודעת לא לרחף גבוה מדיי אני הופכת את המטרות לישימות, מעשיות. מפרגנת לעצמי אפשרות.
הכל התחיל מדבר קטן, הכי יומיומי מבחינתי- קריאה. ובאופן ממוקד- לסיים לקרא את מובי דיק. מודה, כבר שנים אני מתמודדת עמו. מהרגע שהסימניה נפלה לי בטעות לא הצלחתי לשחזר את המקום המדוייק שבו ניפרדנו ומשם הייאוש היה גדול. קר שם, וחשוך, ורטוב, ומלוח, וסוער, עמוד אחר עמוד, כל כך הרבה עמודים...לא לסובלים ממחלת ים. השנה אתחיל ואסיים. למה? כי משהו שם לא נותן לי מנוח. כאילו שאם אצליח לצלוח אותו אצליח לשחרר משהו בתודעה. לכו תבינו מה עובר לתולעת ספרים כמוני בראש, ועוד כזאת שהכתיבה היא המשך ישיר לשאיפה ונשיפה, שאיפה ונשיפה.
וטיול. בחו"ל. חייבת איזה טיול. מזמן לא יצא. תמיד היו עכבות, תירוצים מוצקים, סיבות מוצדקות. עניינים כלכללים, עניינים קיומיים. הרבה עניינים. אבל תמיד היו ותמיד יהיו עניינים. אולי הגיע הזמן להשאיר כמה הם מאחור ולקחת אותי צעד אחד גדול קדימה.
לרקוד. תמיד אהבתי לרקוד. עדיין רוקדת, תוך כדי, בסלון ביתי. אולי לרקוד בתנועות רחבות יותר, במסגרת כלשהי. בעודי כותבת זאת גופי מגיב בתנועות תודה עמוקות.
להנחות קבוצות, להדריך, לגשר. להמשיך לכתוב.
זוהי בהחלט רק טיוטה ספונטנית. זרמתי עם האסוסיאציה הראשונה שהתעוררה בי. מתעקשת לא להיות מקורית. לפעמים מספיק להיות, מתוך מודעות שלמה לרגע.