במירוץ אחר מציאת הספר הנכון במינימום זמן, לפעמים אני עומדת כסומא אל מול המדפים המפוצצים הגודשים את הספרייה העירונית ומייחלת ליד טובה שתמלא את זרועותיי בספר חלומות.
הגיחה האחרונה שלי לספריה היתה כזאת. זמן קצוב - מאוד קצוב ואף ספר מהרשימה שאני מגבשת לי בסבלנות אספנית לא מציץ מבין השורות. לפתע פתאם זוג ידיים מניחות ספר דק גזרה ומצטנע אל בין כפות ידי "הנכדה של מר לין" שמו, וזוג עיניים לוחשות "קחי אותו - הוא ספר נפלא". (ברור שלוחשות, אמרנו ספרייה).
שמלת המלמלה שהלבינה מסומק כריכתו הביאה אותי לקחת אותו מבלי לקרוא אפילו 'מה מסופר עליו' בכריכה האחורית.
אצתי רצתי אל קצה התור המשתלשל עד "לקופאית של הספרים" ותוך שאני ממתינה - שמעתי מאחוריי קול מזלזל - "חבל על הזמן שלך, ספר מיותר".
חצויה ומבולבלת חיכיתי לשופט שלישי - אך הוא בושש. התור התקדם - הזמן לחץ ולא מצאתי בזווית העין ספר שקרץ לי יותר - אז החלטתי שבמצב של תיקו אעניק לו חסד ואשפוט בעצמי - ממש "חסידת אומות העולם".
"הנסיבות המענינות" של הכנסתו לרשימת הקריאה הביאו אותו להמתין לתורו זמן רב על המדף - לא בכל יום את הופכת שופטת! ככה בלי וועדה, בלי נשיא המדינה, בלי ההתאחדות לכדורגל - שופט מטעם עצמי - ואני, כמו שאומרים הגשש, אני נותנת כבוד לחצוצרה.
עד שבשבת גשומה אחת - החלטתי שהגיע הזמן לצלול למים (נו.. גם פקיעת מועד ההשאלה המיועד תרם) וקפצתי.
תקציר:
מר לין הוא איש זקן ממדינה אסיאתית כלשהיא (לא מוגדרת), שכל כפרו נמחק במלחמה. למרות אהבתו לכפרו ולמדינתו הוא מחליט לעזוב אותם ולעבור לארץ אחרת, מעבר לים - כדי לתת לנכדתו התינוקת (שנותרה אחרונה ממשפחתו ומהכפר) סיכוי לעתיד טוב יותר. אמנם חיים אחרים זרים לו - במדינה קרה, תעשיתית ומנוכרת עם ריחות אחרים ושפה שהוא לא מבין - אבל חיים.
מר לין מוצא מקלט במחסה לפליטים. עטוף ביגונו, בבדידות כבדה ובאימה מהסביבה החדשה הוא מסתגר בד' אמותיו על המזרן שניתן לו - ומוכן לצאת החוצה מהמקלט אל העיר הגדולה, רק מחמת הדאגה לנכדתו שחייבת אוויר צח.
דווקא שם - בסביבה הזרה, הקרה והמאיימת - הוא יוצר קשר אנושי עם אלמן מקומי שנפשו יוצאת אל רעיתו שאיננה. בבדידותם הם נאחזים זה בזה, המקומי מדבר, המהגר מקשיב ולפעמים מסמן כדי לאותת אני קיים, נוכח, מקשיב. לפעמים המהגר שר שיר ילדים עתיק בשפתו, תמיד אותו השיר והמקומי מקשיב. למרות שאף אחד לא באמת מבין את שפתו של האחר הניגון עובר ומחבר בין שני לבבות בודדים ופגועים.
אחד הדברים המוזרים באמת שקרה לי תוך כדי קריאת הספר הזה - הוא שראשי נמלא צלילים. אולי השקט בספר או מוטיב השיר היחיד שמר לין הכיר ושר לנכדתו הקטנה ולידידו החדש, עוררו את הפטיפון הפנימי שבי. אבל תופעלתי.
באחת הפכתי למן "אופיר טושה גפלה" בהפוך - קוראת ספר, מצמידה לו פס קול עצמאי ומעצימה את החוויה.
וגזר הדין:
ספרים על עקורים ובדידות מתחברים אלי ל- DNA. בהליכה איטית פסעתי עם הסופר ברחובות העיר - עמוד אחר עמוד. לא הפעלתי את הבלש הפנימי שבי - השועט קדימה ומנסה לפענח את כל הסודות שהסופר טמן לאורך הספר. לא רצתי. לא הקדמתי את המאוחר ולכן אני מאמינה שקראתי את הספר כפי שקלודל רצה והרגשתי את מהותו..
יש בי הרושם שזה ספר שצריך לתפוס אותך בנקודה מסוימת ובזמן מסוים כדי שיצור את האימפקט הנכון בזמן הקריאה - בי הוא פגע בדיוק בזמן כזה .
אהבתי את הספר. אהבתי את הכתיבה המלנכולית, את הקור חיצוני שמתכתב עם הפנימי. אהבתי כיצד הקפיא קלודל את הדמויות ברגע של זמן וכיצד הוא מזיז אותן ואת העלילה בצעדים קטנטנים ברחובות העיר. יכולתי לחוש את התוגה והבדידות שנדפו ממנו והתחברו לפינה הזאת אצלי שפעילה לאחרונה במיוחד. אהבתי את המוזיקה שלוותה אותי לאורך כל הקריאה. את השיר של מר לין ואת המוזיקה הזאת שאני עצמי שמתי באזני. הצלחתי לתת לסופר לתמרן אותי - ולהפתיע אותי. בקיצור כשופטת אני מרימה את הבוהן מעלה.
לעומת זאת אני בטוחה, שאותן הנקודות בדיוק שכל כך קסמו לי כאן, אם היו תופסות אותי בנקודה אחרת בחיי או בהלך רוח תזזיתי - היו גורמות לי לתחושה של תקיעות, הרגשה שהספר לא זז ולא מתפתח מספיק. הבלש הקטן היה מניף זרועות לנצחון לאחר רבע סיפור והתחושה המסכמת היתה של החמצה.
בקיצר כל אחד לעצמו בספר הזה...
אישית, נכון לרגע זה, אהבתי!
הנכדה של מר לין - פיליפ קלודל, 2012
הוצאת מודן,
מצרפתית: שי סנדריק,
112 עמודים
מסיימת, כמתבקש, בעוד שיר על אנשים בודדים והפעם בעברית, שיר בין ערביים - נראה לי שיהונתן גפן ושלמה יידוב מזקקים את כל הספר לשיר הנפלא הזה !