מי שמכירים אותי משכבר הימים - ויש לשער שגם אורחיי החדשים יותר - כבר הבינו שרק לאחרונה התחלתי לשחות בעניין הזה של הבלוגייה.
אני הולכת ומגלה שמה שמתרחש בבלוגייה מרתק ומתכתב נפלא עם מה שקורה בביצת ה"ספרות" ובכל מה שמסתעף ממנה.
ברשומה הזאת, למשל, אני רוצה להתמקד בעניין "הנושא החם".
לאלה מקוראי שאינם בלוגרים - המדובר בנושא כלשהו שמנהלי הבלוגייה או הבלוגרים עצמם מחליטים שהוא מסוגל לייצר באז, לכן הם מעודדים את הבלוגרים לכתוב עליו. רשומה בנושא הנ"ל תזכה לתשומת לב רבה יותר מצד המערכת ותגדיל את סיכויה לקידום - דבר שמביא למשיכת קוראים - בקיצור !WIN WIN SITUATION - וכל המרבה הרי זה משובח.
בדיוק את אותה התופעה ניתן לראות בביצת "האומנות" העולמית היום.
בכל פעם נושא אחר הופך להיות הנושא החם הבא - והציבור מתחיל להתקל בו בכל סוגי המדייה - ספרות, קולנוע, תאטרון, טלוויזיה - וכך הוא נטחן עד שהציבור מגיע לרוויה. בריחת קוראים מהנושא הנ"ל תביא לנדידה של הכותבים והקוראים כאחד אל "הנושא החם הבא" וחוזר חלילה.
הספר שלפנינו - "היקום נגד אלכס וודס" לגאווין אקסטנס, נופל בדיוק על תקופת מעבר כזאת בין שני נושאים חמים. אם נקדים את המאוחר - אקסטנס כותב מותק של ספר והמעבר בין הנושאים חלק לגמרי וזורם הכי טבעי שבעולם - אבל מוקדם מוקדם ומאוחר - "כבר באים... כפר שמריהו".
"איש מוזר היה פה" הוא אחד הנושאים החמים שמתרוצצים כאן כבר זמן רב - סיפור שגיבוריו הם חריגים אך מבריקים בו זמנית.
דסטין הופמן הביא לקולנוע את דמותו של ריימונד בוביט - אוטיסט קלאסי - בסרטו של בארי לוינסון "איש הגשם" משנת 1988.
על מסך הטלוויזיה פגשנו את שלדון לי קופר (ג'ים פרסונס) - הכוכב האספרגרי של הסיטקום המצליח "תיאוריית המפץ הגדול" .
בספרות - שני הכוכבים האספרגרים הבלתי מעורערים של השנים האחרונות והמזוהים ביותר עם הז'אנר לעניות דעתי הם:
"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" המצויין של מארק האדון (שאני חייבת לראות כבר את המחזה שמועלה היום בבית לסין).
"פרויקט רוזי" החביב של גרהם סימסיון.
ועכשיו מגיע גווין אקסטנס בספרו "היקום נגד אלכס וודס" ומביא שוב סיפור של שונות - הפעם אמנם שונות מנסיבות חיצוניות - אך במבחן התוצאה אנו מקבלים תבנית דומה מאוד. בחור מבריק, בעל זיכרון מופלא לפרטים, יכולת אינסופית ובעיות חברתיות קשות.
על הספר:
השעה: אחת בלילה. המקום: דובר, בריטניה. גשם בחוץ.
אנו יושבים, רואים ואינם נראים, במושב האחורי של מכונית מול מחסום סגור.
על יד ההגה יושב אלכס וודס, בחור צעיר בן 17 שמנסה להשתלט על התקף אפילפטי חלקי שהוא חווה. במושב שלצידו נמצא כד האפר של אחד מר פיטרסון ובתא הכפפות 113 גרם מריחואנה מאיכות מצויינת.
אלכס וודס הוא כאמור לא נער רגיל - הוא בן יחיד לאמא שעיסוקה וחייה הם סביב מיסטיקה והגדת עתידות. בגיל 10 היתה לו התנגשות מוזרה עם מטרואיט שחדר לביתם ופגע בראשו. כתוצאה מפגישה זאת נפגע וזוהם חלק ממוחו. הוא "איבד" את זיכרון כל אותם הימים שבהם היה בקומה ו"זכה" באפילפסיה חריפה.
משום מה בוחר אקסטנס לכתוב את אלכס וודס כדמות אספרגרית למרות שמהכרותי עם אפילפטיים, זה ממש לא מחוייב במציאות.
אלכס הוא בחור מבריק, אובססיבי לידע - שתחומי העניין המרכזיים שלו נעים על פיזיקה, אסטרו-פיזיקה ונוירוכירורגיה. הוא אוהב ללמוד ומתקשה לייצר קשרים תקינים עם בני גילו. אלכס לא אוטיסט - הוא מבין היטב את העולם שסביבו ואת יחסי הכוחות שם - אך זה לא עוזר לו להתנהל מול קבוצת השווים או אל מול המערכת שלא יודעת כיצד להתמודד איתו.
בנסיבות האלה הוא פוגש במר פיטרסון - אלמן אמריקאי, בוגר מלחמת ויטנאם ופציפיסט שעיסוקו העיקרי הוא לייצר (ולעשן) מריחואנה ולכתוב מכתבים לעיתונאים, פוליטיקאים וכל מי שרק מעצבן אותו. פיטרסון חושף בפני הארי רבדים נוספים של אמונות ודרכי חשיבה וכן את הסופרים האהובים עליו ובראשם קורט וונגוט אחד הסופרים האהובים גם עלי, שליווה אותי בנעוריי.
ברגע הזה הספר משלב לתוכו באופן נפלא את הנושא החם הבא - ידידות מופלאה בין שני אנשים שאינם מתאימים זה לזה, אך תורמים האחד לשני. התמודדות של היחיד מול תפיסות חברתיות נוקשות, יושרה וזכות האדם להחליט על עתידו. בחירתו של מר פיטרסון בתמיכתו של אלכס הם אלה שמביאים אותנו לאפיזודת הפתיחה באותה המכונית בשעת לילה מאוחרת.
מה אומר ומה אגיד - יופי של ספר, מומלץ.
העולם נגד אלכס וודס-גאווין אקסטנס - 2013
הוצאת: כנרת זמורה-ביתן
מאנגלית: דנה אלעזר הלוי
351 עמודים
סוף דבר לחובבי חשיבה קצת אחרת
אלכס וודס הוא חובב פיזיקה ואסטרונומיה ולאורך כל הספר הוא מביא ציטוטים מהעולם הזה של המדעים המדויקים.
באופן פלאי כמעט, לאחר שסיימתי את קריאת הספר, שיגר אלי יורש הקצר מאמר מאלף של וורן אליס - "כיצד לראות את העתיד". כפי שתורגם על ידו בבלוג שלו, "השתקפויות". (אני ממליצה לקרוא את המאמר שבקישור).
אם לתמצת ארוך לקצר - וורן אליס טוען כי אנחנו לא מצליחים לראות נכונה את העתיד ולהעריך את ההווה - משום שאנחנו רואים אותו כפי שהוא משתקף אלינו דרך מראה אחורית של מכונית. השתקפות העבר תופסת לנו את שדה הראייה, מסנוורת ומפריעה ליכולת שלנו לנתח מצבים, לראות נכונה ולהזיז דברים. בני אדם חייבים להסתכל קדימה ולתפוס את העתיד כאילו הוא כבר כאן - בהווה. רק מהמקום הזה הם יוכלו להעריך את מה שיש 'כאן ועכשיו' לקלוט את משמעות הקיום בתקופה הפלאית הזאת שאנו חיים בה.
הרשו לי לצטט קטע אחד מהמאמר שעושה חיבור נפלא בין פיזיקה, מד"ב - לבין ראייה קדימה. התייחסות אינדיבידואלית לעתיד הנובעת מהסתכלות סביב והערכת מצב כרגע, מבלי להיות מושפע מהעבר, מהעתיד ומלחץ חברתי המנסה לישר את העתיד על פי אמות המידה של העבר.
"אנו מחזיקים אייפון - ואם אנו מודעים קצת להיסטוריה, אנו מציינים שזה מכשיר מדהים שכולל בתוכו מפה חיה של העולם ואת הספריות הגדולות ביותר שאנו יכולים לדמיין ושהוא מהווה מהפך מוחלט בפרדיגמות של תקשורת אישית והעצמה. ואז איזה שמוק אומר שהוא נראה כמו משהו ממסע בין כוכבים: הדור הבא, ומישהו אחר אומר שהוא אפילו לא נראה מגניב כמו מכשיר הקשר של קפטן קירק בסדרה המקורית, ואז מישהו אחר אומר "לא, אבל אתה יכול לקנות כיסוי בשבילו שיגרום לו להיראות כמו אחד" - והנה אנחנו שוב במירוץ של ה'נורמליות המיוצרת', שבו אף אחד לא מנצח כיוון שכולם, לעזאזל, הלכו לישון.
המציאות לא משתפרת, נכון?
אבל הרשו לי להציע לכם משהו. בכל התיאוריות של אל-זמניות ונורמליות מיוצרת ואפס-היסטוריה אפשר להכניס קצר על ידי פעולה אחת בלבד. הסתכלות מסביב". מתוך המאמר "כיצד לראותאת העתיד" לוורן אליס.
בעיני הציטוט הזה הנו תמצית הספר -
אנחנו חיים בעולם שבו הסביבה שואפת להגיע ל"נורמליות מיוצרת" - סדר מסויים שכולם יחושו בו נוח. אותה שאיפה היא זאת שמונעת מבני אדם להתבונן סביב - להעריך את המצב נכונה ולבדוק מהי הדרך הנכונה להתנהל מבלי להביט אחורה או קדימה - אלא מתוך הסתכלות על ההווה נטו.
עולם כזה הוא עולם שאף אחד לא מנצח בו. יוצאי הדופן הם אלה שמוצאים את עצמם במצב שהם חייבים לראות קדימה כי בשבילם 'העתיד הוא ההווה', ויחידי הסגולה שמצליחים לראות את הדברים נכונה, במקרה הזה ילד אחד שראשו נגע בכוכבים - מילולית.
גילוי נאות - הספר הגיע אלי לקריאה באמצעות תפוז.