הסבא והנכד
"זה בסדר אם אקח את ט. (בן ה-11) למוזיאון חיל האוויר ביום ראשון?" שאל אבא שלי במהלך סוף השבוע של חנוכה, כאילו ניחש כמה שברתי את הראש איך נוכל לבלות את יום הנר השישי, שאיים מצד אחד להיות גשום, ומצד שני עמוס בילדים בחופש בכל מקום, מה שיפגום גם על בהנאה שלי וגם בזו של הילדים. נזכרתי שמוזיאון חיל האוויר בחצרים היה אי שם ברשימה המנטלית שלי לפעילויות שעשויות לעניין את הבנים, ושמחתי לענות "רק בתנאי שגם ש. (בן ה-6) ואני נוכל להצטרף!" בילוי במוזיאון עם אבא שלי - איש צוות אוויר בדימוס - נשמע מבטיח במיוחד. אבל מה אם ירד גשם? הרי התצוגה המעניינת כולה תחת כיפת השמים?! אחרי התלבטות קצרה והבנה שאם לא ביום ראשון, אז זה כבר לא יקרה בחג הזה, שהגשם יהיה מהסוג הקליל בכל מקרה, ובכלל - מתי יורד גשם באיזור באר שבע?! החלטנו לצאת לדרך ולקוות לטוב.
בשעה 8:00, בהיותי האדם הדייקני והילדה הטובה והממושמעת שאני, עדיין, אספנו את אבא שלי ויצאנו לדרך, דרומה, כשכביש שש עוזר לקצר מרחקים וזמנים ורק בירידה ממנו, במחלף מאחז שלפני רהט, נרשם עומס לרגל תאונה. קצת אחרי 9:30 כבר חנינו בחניית המוזיאון. אבא הלך בראש, חבוש כובע מצחיה כחול שעליו מתנוסס סמל טייסת 114. במהלך הנסיעה שמחתי לדובב אותו, ואבא סיפר ... איך כשהתגייס לשירות החובה באמצע שנות השישים, שיבצו אותו בבקו"ם לחיל האוויר ושלחו אותו לשדה דב לקבלת שיבוץ בתוך החיל (עשרים וחמש שנים מאוחר יותר, אעשה אני את אותה הדרך, רק שאני אדע מראש בדיוק לאן אני משובצת). בשדה דב, מספר אבא, יעדו אותו לשמש כטכנאי מכשירים בתל נוף, שהיה אז סוף העולם (שמאלה ואז ימינה). קצת מזל ותושיה, והוא מצא טירון אחר שהעדיף את תל נוף על פני ההצעה שהוא קיבל - הטכני של חיל האוויר בחיפה. אבא שמע חיפה ומיד נדלק: כשעלה לארץ גרו בעיר בשנה הראשונה, הדודים - אחות אימו ובעלה - גרים בחיפה. חיפה זה אחלה - שם יהיה מי שידאג לפנק אותו, והוא כבר הריח את הבישולים הטובים של דודה פ. נשאר רק לשכנע את המפקדים לבצע את החילוף, וכך הגיע אבא שלי למגמת טכנאי מסוקים בטכני של חיל האוויר. מדי ערב היה מתגנב דרך פירצה בגדר (שמסתבר שהיו קיימות כבר אז) ובורח לאכול ולישון אצל הדודים. מדי בוקר, השכם-השכם בבוקר, היה הדוד מקפיץ את האחיין לבסיס בדרכו לעבודה. והייתי עייף אחר כך כל היום, אבא עדיין זוכר, אבל למדתי טוב והייתי מצטיין, יודעים למה? הוא זורק מבט אל ט. במושב האחורי, שמחלק קשב בין סיפורי הנוסטלגיה למשחק באייפד, כי זה מה שהבטיח שאוכל לצאת בסוף השבוע הביתה, למרכז! ולפגוש את סבתא-של-ט-ו-ש, אני מוסיפה, בקריצה.
כשהסתיים הקורס, הסתבר שבכל זאת הגורל מתעקש להציב את אבא בתל נוף - הוא מצא את עצמו בטייסת 114, טייסת מסוקי תובלה, שבדיוק קלטה את מטוסי הסופר פרלון מצרפת. בניגוד למסוקים אחרים, שהובאו ארצה "בארגזים" והורכבו כאן, הסופר פרלונים הובאו מצרפת בשלמותם. מכיוון שהמשיך להצטיין, זכה אבא לטוס לצרפת כדי להעלות ארצה את הסופר פרלון מס. 17 - 17 הוא המספר הסידורי המייחד את המסוק הספציפי. כמכונאי מטוסים היה אבא אמור לטפל במטוס עד שיגיע ארצה בביטחה, אבל בדיוק אז הסתבר ש"ירח הדבש" של חיל האוויר וצרפת עומד לקראת סיום, והצרפתים לא ששים לתת לישראלים את המסוק שהבטיחו קודם לכן. הצוות הישראלי ביקש לערוך טיסת מבחן, "להרגיש" את כלי הטיס, והמריא כדי שלא לשוב ... מכיוון שהמסוק לא יועד לטיסות ארוכות, לא יכלו לטוס ישירות לישראל, ובמשך כמה ימים דילגו בין ערים אירופאיות - רומא, אתונה וכרתים. התמונות הישנות של אבא הצעיר נהנה באירופה מקבלות פתאום משמעות חדשה. איזה צ'ופר אדיר זה היה בשבילו אז, בימים ההם ...
בשנים הבאות עתיד אבא להעמיק את הידע וההכרות שלו עם הסופר פרלון ("הצרעה" בכינויו העברי). בעודו עוסק בתחזוקה ובתיקונים של הציפור המתכתית, למד את הקרביים שלה לפני ולפנים, עד אשר הכיר כל בוכנה וכל בורג. בראשית שנות השבעים שילב אבא בין הידע הטכני לתחביב בניית הדגמים מגפרורים (כן, כן, גפרורים!) ובנה סופר פרלון על פי המפרט הטכני המקורי שהיה בהישג ידו. די להזכיר את הדגם שנבנה גפרור לגפרור, וזכרונו עולה מיד בעיני רוחי: אורכו כמטר, החלונות אשר לכל אורכו וחופת הקבינה מצופים בפלסטיק שקוף, ששת הלהבים הארוכים עשויים אף הם גפרורים, ומחוברים למנגנון חשמלי שמסוגל לסובב אותם, כמו גם להאיר את פנים הדגם ולהוריד ולהעלות את דלת המשא האחורית. מאז עברו הרבה שנים, והדגמים העשויים גפרורים (היתה, בין השאר, גם אניה שנשאה בגאווה ואהבה את שמה של אימי) עברו איתנו מדירה לדירה. לא תמיד נמצא להם מקום של כבוד, והזמן גם הוא עשה בהם שמות. "כשאצא לפנסיה יהיה לי זמן לשקם אותם" הבטיח אבא במשך לא מעט שנים. והנה, סוף סוף, הגיעה הפנסיה והשיקום בעיצומו, מעלה זכרונות ונוסטלגיה, מעורר רצון לחזור ולבקר את המסוק בגודל הטבעי שהשתמר במוזיאון בחצרים. "מעניין אם זה הסופרפרלון מס. 17" תהה אבא על גורלו של המסוק הספציפי שהביא ארצה. "אולי יסכימו שנכנס אליו" קיווה.
המשך יבוא ...
היסעור העשוי מגפרורים (הסופר פרלון במחסן, מחכה לתורו ...)
ולרשומה הממומלצת: "שרי המנגנת" בבלוג "ממעמקים" של ori0911, שכמוני התפנתה רק לא מזמן לסכם את חוויות חנוכה ובעיקר לכתוב על המסיבה שנערכה בגן ועל הפתעה נוסטלגית ומרגשת שחיכתה לה שם.