פרק שישי
(בואו נתעלם מהעובדה שרציתי לבעוט בו, לצעוק עליו, להרביץ לו או אפילו להחדיר את הסכין המזויינת הזו היישר אל ליבו. הרי לא יכולתי.) זרועותיי היו צמודות לקיר וגופו של רייז נצמד לשלי לכל אורכו, מה שמנע ממני לזוז.
"אין לך מושג כמה אני נהנה לראות אותך ככה," רייז מלמל לתוך אוזני וליקק את קצהּ בעדינות, "רועדת ככה מתחתיי. אף אחד לא יכול לעזור לך, את נתונה לרחמים שלי רייבן, רק שלי, כמו בזמנים הטובים." כנראה שהחליף שיטה ועבר לאגרסיביות כי הוא נשך את האוזן שלי עכשיו. זה כאב, רייז לא היה הערפד העדין, הוא נשך ממש חזק והכאיב לי, אני לא יהיה מופתעת לראות טיפות של דם נוטפות של הפניי.
"מה עכשיו?" שמחתי שקולי לא רועד, שהצלחתי להשתלט עליו, לעומת גופי שממש לא היה לו את אותו המזל. "תתנקם על זה שעזבתי אותך? לא יכול לחיות בלעדיי?"
כתגובה רייז צחקק והמשיך למלמל לתוך אוזני בזמן שליקק את המקום הכואב, "את אוהבת את זה בכל מקרה, רייבן. לא משנה מה הסיבה, את אוהבת את האגרסיביות הזו. אז אל תתווכחי."
רציתי לצעוק עליו שילך לעזאזל ושרק הוא נהנה מזה, (גם אם זה לא בדיוק נכון. מה? סבל, ערפדים אוהבים את זה.) אבל אז לשונו נגעה בעור צווארי, הוא ליקק בעדינות את עורי החלק וגניחה חלושה נפלטה מבין שפתיי כשהרמתי את ראשי. הזזתי את ידיי וזרועותיי, מנסה להשתחרר אך רייז חיזק את אחיזתו בי עד כאב. מה שהכי עצבן אותי זה שנהניתי מכל זה.
פיו נצמד לעורי והוא מצץ בעדינות, בעדינות יתר אם מדברים על רייז, ואז יותר חזק ותוך כדי שמצץ גם נשך והעביר את לשונו שוב ושוב על אותו מקום. (היקי מושלם, לא תרצו לדעת איפה עוד יש לי.) זה כאב, זה כל כך כאב והתאפקתי שלא לצעוק, דפקתי את ראשי כנגד הקיר כשניסיתי לסגת.
רייז הרים את ראשו והביט בצווארי, הוא צחק ופנה להביט לתוך עיניי. "חבל שאת לא יכולה לראות את זה, רייבן. היקי כל כך גדול ואדום בנקודת הטורפה שלך," צחוקו התגבר, "זה בטח ממש כאב."
"חתיכת..." התחללתי לומר, נמאס לי, נמאס לי שתמיד בליי או סטפן פה כדי להגן עליי, שדיימון צוחק עליי כי אני קטנה ממנו בכמה מאות שנים, שאני לא יכולה לעשות כלום מעצמי.
קיפלתי את רגלי באיטיות, בלי שישים לב לכך ובעטתי חזק ככל יכולתי בירך שלו.
"כלבה!!" הוא צרח כשהתנתק ממני ונפל על הרצפה, מתפתל מכאבים. (נקודת החולשה שלו. ידעתי, בחיים לא השתמשתי בזה נגדו אז הוא לא ידע שגיליתי את זה, הוא גם סירב לגלות לי, אפילו אחרי שגיליתי את שלי והתחננתי אליו. גיליתי את זה לבד, מזמן, כשהייתי מעבירה את ידי על ירכו הוא היה גונח, תמיד, בלי יכולת לשלוט בזה, והייתי מתגרה בו בכוונה כן. הפעם נקודת הטורפה שלו עזרה לי לברוח.)
ניצלתי את ההזדמנות ורצתי, מפעילה את כל כוחות הערפד שלי, מרוכזת במטרה אחת, לברוח. רצתי מהר ככל יכולתי, זה הרגיש לי כמו בחלום ההוא, רק שאבי לא היה מאחוריי, זה היה רייז.
שערי המוות, רצתי במהירות לעבר פתחי הגיהינום, הם פתוחים היום, הם חייבים להיות פתוחים. הייתי במרחק של כעשרה מטרים מהשערים כשהשומרים הבחינו בי. צבע עיניי התחלף לאדום עמוק בעודי ממשיכה לרוץ. השומרים בקושי הספיקו להגיב לפני שהפנטתי אותם, מונעת מהם לזוז מילימטר. אסור לנו להשתמש בכוחות שלנו, נגד אחד ממיננו, אבל הייתי חייבת.
הכח שהפעלתי עייף אותי, אבל המשכתי לרוץ, לא דואגת אפילו להסתכל אחורה ולראות אם רייז עוקב אחריי. המשכתי לזוז, נבלעת לתוך המערבולת ונופלת ישר לתהום מתחתיי.