שלום חברי,
"שמחה רבה, שמחה רבה,
אביב הגיע - פסח בא !" 
אומר שיר הילדים הכי ידוע לחג. אבל משום מה אני מרגישה שכאשר כבר מגיע
החג, ואני זוחלת על גחוני, איכשהו השמחה לא פורצת מגרוני. כשהיינו ילדים
והאחריות על ההכנות לחג היתה בלעדית על אמא שלי, היתה תחושה אחרת,
הנה מה שכתבתי פעם על "טעמה של מסורת" .
אני זוכרת את השנים שבהן אמא שלי עוד היתה במיטבה, הרס"רית של הבית
שלי, ענייני הפסח התנהלו בפיקוחה ואנחנו לא העזנו לומר דבר. השטיחים גולגלו
המפות והמפיות כובסו, עומלנו והבית נראה היה עירום. לא אהבתי את הימים הללו,
אני שונאת שינויים. אבל בהגיע ערב הפסח, הכל כבר מוכן ושטפתי את הבית
שטיפה אחרונה, או אז היה מותר לפרוש את השטיחים, המפות המפיות, והבית
לבש חג ממש, אפילו זר חרציות אביבי קישט את השולחן. יכולתי לעבוד המון
שעות בלי להתעייף, ועוד היתה לי אנרגיה להתעסק בהכנת חבקי מפיות.
היום - לצערי זה כבר שונה כי בעיות גב מונעות ממני את היכולת לעבוד שעות,
אני צריכה פרקי זמן קצרים למנוחה. אבל ממי שלי, אני רואה אותך מאחורי,
משגיחה ומפקחת על העבודה ואני לא מעיזה "לעגל פינות". טוב, אולי חוץ מהשטיחים
המגולגלים.
על השולחן, מה שיוגש עליו, ואיך יקושט, ברשומה הבאה.
מאחלת לכולכם חג אביב שמח !