אגדה לפסח - אמיתית 100%
"גמאני אסדר קצת, כי לשפשף אני לא".
יש לי שתי ידיים שמאליות בכל הקשור לענייני הרכבה. כלומר, למה להאשים את הידיים? זה הרי באג במוח. כן, הוא מגיע מאותה השכונה ה`עקומה` שמצליחה לנווט בדיוק הפוך בדרכים, ואחראית לכישורי המתמטיקה שלי הידועים למרחוק .
טוב, אז לכבוד פסח, נאלצתי לוותר קצת על הכבוד הפולני "יודע כל", וגייסתי חברה טובה ומוכשרת בכל התחומים הנ"ל, שתעזור לי להרכיב את השידה מ"איקאה", לתפארת זוגות הנעליים .
אבל כמו בכל סיפור חד - גדיא, זה לא יצא, מסיבות מוצדקות ומעט עגומות- ועל כך בהמשך, ועל כן בלית ברירה, ורק בגלל שאני אופטימית ללא תקנה, ניגשתי למלאכה בעצמי.
פחחחחח...(הרגעים האלו שאת מתרפקת על הימים שהיה גבר בסביבה)
זה התחיל בהרגשה ברורה ועמוקה, שחסרים בחבילה ברגים מתאימים. אולי איבדתי, אולי `איקאה` שכחו...
שוטטתי בכל העיר עם חלקים מהשידה למצוא את הברגים המתאימים. בסוף בסוף - הידד- מצאתי! 10 ברגונים מופלאים. והנה אני ,מבריגה ומבריגה, קצת קשה וקצת קל, קצת עקום וקצת ישר,אבל מתקדמת יפה.
אח"כ בהמשך ההרכבה, קצת כאב גב וקצת חם, אבל גם המון עידוד עצמי וקריאות התפעלות...והנה שדרת המתקן כבר מוכנה (שאני אצלם?)
ואז- אופס!הברגים המוברגים כנראה לא ממש מתאימים, בכל זאת, תוצרת ישראל (או סין?) הם כנראה יועדו למטרות אחרות, והם מפריעים למגרות, עם הראש הגדול שלהם, להתלבש יפה ובנוחות במקום שלהן.
כולי נוטפת זיעה יאוש ובאסה, תוהה אם זה השלב שאפשר כבר לקלל את `איקאה` או עדיין רק את עצמי? ובלית ברירה הנה אני מבריגה בכיוון ההפוך כדי לשחרר את כל הברגים, כלומר, במו ידי, עלי לפרק עכשיו את כל העבודה שלקחה לי כשעה...
די בהפתעה, הם ממש משתחררים בקלות. ועכשיו, מה עכשיו?
לסע ל"איקאה" להתלונן, לבקש ברגים, הסבר, משו? לא ולא, אני לא מתאבדת שיעית, בטח כל עם ישראל אשתו וטפו שם עכשיו. אז אולי אייבב לי קצת? אולי אוותר...?
אני מחליטה לנסות את הברגים הקטנטנים שכן היו בחבילה (שנראים אחרת לגמרי ממה שרואים בתרשים) והנה יופי! הללויה! סתם השמצתי...הכל במקום... אז עכשיו נשאר רק לחבר את המגרות!
טוב, עוד שעה וחצי להרכיב ולפרק, להרכיב ולפרק... ובסופו של דבר הנה לה שידת נעליים מוכנה ומורכבת לתפארת חג הפסח!
אז נכון,עשיתי זאת בשעתיים וחצי לא כולל חיפושים אחרי הברגים בעיר... לא כולל תחושות יאוש באסה ותקווה, בשעה שלכל "הנדי-מן" מצוי, או לחברתי המוכשרת, זה היה לוקח רבע שעה בדיוק! אבל, איזה סיפוק זה, איזו הצלחה פנומנלית! ועכשיו לחברתי,נורית הפופאי,אני מקווה שימצאו לך את האייפון החדש והאבוד (הגנוב?) ושלא תהא לך לכבוד החג כזו באסה גדולה.
וגם רציתי לספר לך שהנה, הורדתי ממך מטלה אחת ושיהיה לכולנו חג שמח!
אבל - נותר לי גם לסיים את הסיפור האמיתי מראשיתו ועד סופו. בשעה שסיימתי מרוצה ומאושרת, החלטתי לצ`פר את עצמי ולרדת לבילוי תל אביבי טיפוסי, בבית הקפה השכונתי. מקלחת ושות` והנה אני יורדת למטה, ומה? כן, כן, כן!
השכנה העשירה מקומה א` זרקה החוצה שרפרף חמוד (אימצתי מיד) מנורת נירוסטה על רגל כמעט חדשה לגמרי (ויתרתי) ומתקן מהמם לנעלים. כן, מורכב מעצמו, וחדש להפליא. אז מה ניתן להבין מכל זה? אין לי שמץ. חברי האנליטים בטח יגידו: "זו סתם מקריות..." ואני, מה אני אגיד?